אגלי טל קפג

בשבת חייב חטאת. ואפי' לתנא דמתניתין נדוך במדוך של עץ ול"ל קתא דסכינא. ובאמת הוא תמי' גדולה. וכדי של לשויי לגאוני עולם כטועים בדבר משנה חלילה נראה לי ליישב. דמסתמא הנדוך במדוך של עץ או של אבן נדוך הרבה ביחד כנהוג. והנדוך בקתא נדוך מעט מעט כמובן. וכיון שנדוך מעט אסור במדוך כמו שנבאר הטעם. דהנה הר"ן בפ"ק דביצה כתב דדיכת מלח חשוב גוף אוכל נפש דמכשירין לא הי' מותר בשינוי. אבל הרמב"ם בפ"א מה' יו"ט כ' דחשוב מכשירין עי"ש ). והנה מצד הסבר' נרא' דחשוב מכשירין וגם גוף אוכל נפש שמכשי' הא כל שנותן בו המלח והרי המוציא תבלין שיעורו כדי לתבל בו כגרוגרת. הנה דאף דאין שיעור בתבלין כגרוגרת נחשב שיעור משום שמכשיר כגרוגרת וע"כ חשוב מכשירין ומ"מ חשוב גם גוף אוכל נפש שהרי המלח והתבלין ג"כ נאכלין ) וע"כ מותר לדוך המלח משו' גוף או"נ שבו. ודומה לבהמה שמותר לשוחטה ביו"ט אף שאינו אוכל מגופה ביו"ט רק כזית והשאר נשאר לחול והותרה מלאכת האוכל משו' הצורך יו"ט. וה"נ הותר מלאכת המכשירין משום האוכל נפש עצמו. אך הא צריך שיאכל ביו"ט כזית דוקא. אבל בשביל אכילת חצי שיעור לא הותר שחיטת הבהמה כדמפורש במשנה גבי מסוכנת לא ישחוט אלא אם יש שהות ביום לאכול כזית. אבל בשביל פחות מכזית לא הותר. אך זה פשוט שמותר לבשל כחצי זית ביו"ט. היינו משום שגם המלאכה היא חצי שיעור. אבל לא נתיר שחיטת בהמה שהוא מלאכה שלימה בשביל פחות מכשיעור אכילה. ולכאורה מלח המתערב בתבשיל אין בהמלח כזית בכדי אכילת פרס ונאכל התבשיל להרבה בני אדם שאין אחד אוכל כזית מן המלח. וא"כ איך נתיר מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט בשביל חצי שיעור אך בספ"ב דזבחים בחושב להאכיל כזית חוץ לזמנו ביותר מכדי אכילת פרס ואפי' לשני בני אדם הוי פיגול עיי"ש והטעם משום דבפיגול כתב ואם האכל יאכל אין נ"מ בהאוכל רק בהנאכל וכיון שהנאכל הוא כזית יהי' לכמה בנ"א יותר מכדי אכילת פרס לא איכפת לן. דשיעור אכילת פרס הוא להאוכל. והבן. ולפי"ז יש לומר דה"ה במלאכת יו"ט דכתיב אשר יאכל לכל נפש. אפי' הכזית נאכל לכמה בני אדם ואפי' ביותר מכדי אכילת פרס חשוב אוכל נפש ומותר וניחא דיכת מלח במדוך. דמסתמא יש עכ"פ כזית מלח. ואף דמסתמא לא נדוך כל הכזית ביחד ומכי נדוך משהו כדי למלוח בו כגרוגרת הוי מלאכה שלימה לצורך חצי שיעור ועבדי לאיסורא. לא קשיא כיון שעוסק בכל הכזית מלח שנדוך ביחד חשוב כולו חד מעשה. כמו המל כ"ז שעוסק במילה חוזר על ציצין שאין מעכבין דהוא חד חילול ונחשב מעשה אחד. והרי נעשה המעשה לצורך כזית. אבל בקתא דסכינא דא"א שידוך בקתא כזית בבת אחת וע"כ נחשב כל דיכה ודיכה מעשה בפני עצמו. כמו בעומר דמותר לקצור בג' בנ"א. ובשג"א כ' דאסור להיות שני מוהלין בשבת אחד חותך ואחד פורע דמוסיף בחילול שאם המחתך יפרע אין כאן רק חילול אחד דהא כ"ז שלא פירש חוזר. אף על הציצין שאין מעכבין ובשני מוהלין יהי' שני חילולים. ואף דבעומר מותר הקצירה בשלשה בני אדם היינו משום דכל מלא כפו שקוצר חילול בפ"ע אפי' באדם אחד. ובספר מנורה הטהורה השיג עליו דגם חיתוך ופריעה הם שני חילולים דכשגמר לחתוך הוי כפירש ולא עדיף מקצירת העומר. והנה במילה ופריעה מפורש בשיטה המיוחסת להר"ן דכלא פירש דמי. וז"ל ומסתברא דכל זמן שעוסק בצרכי מילה בחתיכתה ופריעתה ובמציצתה כלא פירש דמי דכולהו צורכי מילה נינהו. אך בקצירת העומר הטעם ברור משום דכל שבולת הוא דבר בפני עצמו ולא מעשה חדא ודוקא חיתוך ופריעה שכולם בתינוק אחד וזה ברור. ולפי"ז כ"ש בדיכת פלפלין דכל דיכה ודיכה הוא מעשה בפ"ע. ובמה שכותש בקתא דסכינא בכל פעם פחות מכזית הם מעשים מחולקין וחשוב בכל פעם עושה מלאכה שלימה במכשירין בשביל גוף אוכל נפש פחות מכזית. ובכה"ג במדוך אם ישים פחות מכזית למדוך וידיכנו ויסירנו מהמדוך ואח"כ ישים שנית פחות מכזית באמת יאסור. וע"כ לא הותר רק בשינוי כגון קתא דסכינא. לר"י חדא חדא. ולרבה אפי' טובא היינו שלש [ומ"מ הוי פחות מכזית דכזית יחד בקתא אי אפשר. אבל כזית שלם אפי' במדוך מותר] כנ"ל ברור ונכון ליישב הר"ח והשאילתות:

(ב) ומ"מ לדינא הסכמת כל הפוסקים דגם בשבת מותר. ור"ח עצמו כתב דיש מי שמתיר אף בשבת כה"ג. רק זה נראה לי לדינא שאם כותש ביו"ט פחות מכזית מלח לא ידיכנו במדוך רק בקתא דסכינא כמו בשבת. ומ"מ בקתא דסכינא גם בשבת מותר:

(ג) וראוי להתבונן בטעמא דמילתא. מ"ש מכל מלאכה דאסור כלאחר יד מדרבנן עכ"פ. והכא מותר לכתחלה. ובב"י בשם שבולי הלקט בשם רבינו ישעי' הובא בדברינו לעיל ס"ק כ"ח. משום דבמדוך של עץ הוי שינוי לפטרו מחיוב חטאת ובקתא דסכינא הוי שינוי על שינוי ומותר לכתחילה. ומדמי לה לבורר בקנון ותמחוי פטור אבל אסור. וביד מותר לכתחילה. עכ"ד. ותמי' דהתם לא משום שינוי הותר דלאכול לאח"ז אפי' ביד חייב חטאת. וההיתר דביד הוא בלאכול לאלתר דוקא ולא משום דחשוב שינוי:

(ד) ולפענ"ד נראה ליתן טעם בדבר עפ"י הסוגיא דר"פ נוטל. נוטל אדם את בנו והאבן בידו. והכלכלה והאבן בתוכה. ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. ובגמ' שם אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס. וליחייב נמי מכיס תינוק רבא כר' נתן ס"ל דאמר חי נושא את עצמו. תנן נוטל אד את בנו והאבן בידו [פירש"י מדשרי לי בטלטול בחצר ש"מ דלאו כמאן דנקיט לה איהו לאבן דמי ולגבי כיס היכי מחייבת לי'] אמרו דבי ר' ינאי בתינוק שיש לו געגועין על אביו [פירש"י שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה ואע"ג דלאו סכנת נפש גמורה אלא סכנת חולי] אי הכי מאי אריא אבן אפי' דינר נמי וכו' עד אבל דינר אי נפל אתי אבוה לאתיי. ובתוס' שם קמ"ב. ד"ה ונשדינהו. וא"ת מ"ש דלא שרינן לטלטל אלא כשיש לו געגועין. תיבטל אבן אגב תינוק כמו שהיא בטלה אגב כלכלה מליאה פירות [ותי' התוס' דאינו צריך כ"כ טלטול התינוק. ואינו הג"ה ) ולפי"ז לא יקשה מהא דנדה דאינו ניקח בכסף מעשר שדמי התבלין ודאי משום שמכשירין האוכלין ולא משום אכילת עצמן. ועל כן אינן מטמאין טומאת אוכלין דלגבי טומאה לעולם אזלינן בתר מה שעיקרו עומד לכך. ועיקרו להכשיר. ומ"מ ביו"ט חשוב אוכל נפש שהרי אוכלו ג"כ. והותר המכשירין משוה האוכל נפש שבו. ומיושבין דברי הר"ן:

הג"ה ) ונ"ל ראיה לדעת הרמב"ם מהא דנדה נ"א:

דבשמים וכרכום ופלפלין אין ניקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין. ופירש"י דרחמנא אמר ונתת בכסף ואכלת והני לאו אוכל נינהו ולענין קו' הר"ן שם דא"כ למה התירו דיכת מלח בשינוי ולא אשכחן מכשירין שאפשר מאתמול דלשתרי בשינוי. י"ל דהרמב"ם סובר דאמרינן מתוך מאוכל נפש למכשירין וטחינה הא איתא באוכל נפש בדייסא דמותר לכתוש דייסא במכחשת קטנה. ובחידושי לשיטת מתוך הארכתי בזה. ואף דב"ש מתירין. ג"כ לדוך מלח בשינוי גדול בפך של חרס וב"ש לית להו מתוך. י"ל דהא ר"א ס"ל בריש פ' תולין דבדרבנן מותר אפי' מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט ור"א שמותי הוא. י"ל דב"ש הכי ס"ל. וע"כ בפך של חרס דהוי שינוי גדול ורק שבות מדרבנן מותר במכשירין אפילו אפשר מעיו"ט: