אגלי טל קפב

שדרך אכילה נוטל אוכל ומשייר הפסולת ע"כ אף שאינו סמוך ממש לאכילה רק אפי' בתוך שעה כפי סברת הפוסקים בסי' שי"ט מותר. ה"ה טוחן כיון שסמוך לאכילה חותך ואוכל ולא אסרו עליו לאכול חתיכות קטנות ע"כ אף שאינו סמוך ממש מותר. אבל מן הטחינה בשיניו אין ללמוד היתר כיון שזה בשעת אכילה ממש. ועיין ס"פ גיד הנשה בחילוק שבין חלקו בפנים לחלקו בחוץ. ומה שאסור לשחוק סמנין לרפאות בהן לאלתר אף אם תמצא לומר שדרך לשחוק בעת שרוצה לרפאות אין לדמות רפואה לאכילה כי דרך אכילה אינו דרך מלאכה משא"כ דרך רפואה. ועי' ר"פ כל הכלים גבי אסובי ינוקא דמחלק בין זה לאפיקטוזין התם לאו אורחא הכא אורחי'. וע"כ דרך אכילה דאורחי' לא הוי דרך מלאכה משא"כ דרך רפואה וזה פשוט:

[כה] ואם חותך כדי לבשלו כו' יש לעיין בירק שאין דרכו לאוכלו כמו שהוא חי ומברך עליו כשהוא חי שהנ"ב והוא מחתכו סמיך ממש לערב כדי לבשלו תיכף משתחשך או כשצריך לו לחולה שאין בו סכנה שיבשל לו הגוי. יש לומר דלא יועיל לו ההיתר דלאכול לאלתר לדעת הרמב"ם וסייעתו דאין טחינה באוכלין. ולמה שהוכחנו מהרמב"ם לפי פירוש ספר הבתים דאפילו אי אפשר לאוכלו בלא טחינה מחמת שהוא קשה כל שאינו כדי לבשלו אין בו משום טחינה מן התורה. ואם כן אם יאכלנו הירק הזה כמו שהוא חי לא יהי' נחשב החיתוך שרגיל לעשות בשעת אכילה למעשה טחינה כלל. כי אפי' בכלי המיוחד לטחינה כה"ג שאינו רוצה לבשלו אח"כ אין בו משום טחינה מה"ת. וא"כ לפי"ז אזדא לה ההיתר דלאכול לאלתר בירק הזה דאין לומר בו דכי היכי דמותר בשעת אכילה כמו כן מותר סמוך לאכילה דבשעת אכילה לא היה מעשה טחינה כלל. בשלמא לדעת הרשב"א וסייעתו דיש טחינה באוכלין ואם. יחתוך בשעת אכילה יהי' ג"כ נחשב מעשה טחינה שפיר יש לומר דכי היכי דהותרה מעשה הטחינה בשעת אכילה כמו כן מותר סמוך לאכילה אבל לדעת הרמב"ם וסייעתו אין זה היתר כלל. רק בירק הנאכל כמו שהוא חי ומברך עליו כשהוא חי בפה"א. ממ"נ מותר. לדעת הרמב"ם אין טחינה באוכלין וביכול לאכול בלא טחינה אפי' מדרבנן מותר כמו בדלועין ונבילה. ולהפוסקים יש טחינה באוכלין מותר משום דהוא לאכול לאלתר:

[כו] ויראה לי עוד שאין ההיתר כו'. עיין לקמן ס"ק ל':

[כז] ועוד יראה לי שאין זה ההיתר כו'. כתב בספר ברכי יוסף בשם תשובת בית יהודה דהוא הדין דמותר לפרך הדס כדי שיהי' ריחו נודף להריח מיד. והנה לפי מה שביארתי דעת הרשב"א לעיל ס"ק כ"ג וס"ק כ"ד משום דכל האוכל דרכו לחתוך המאכל בשעת אכילה וזה לא שייך בלהריח. ובודאי אין היתר הא דלאלתר רק באוכלין. וראי' מהא דמקשה ביצה ז':

גבי והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. והא קעביד כתישה. ופירש"י שעדיין רגבים מדובקים ואין ראוין לכיסוי אלא א"כ כותשם וכותש תולדה דטוחן ומלאכה הוא עכ"ל. והרי הוא כותשם לכסות מיד. ורגבים של עפר אין צריך מכתשת לכותשם ויכול לכתוש ביד ומותר לאלתר. ועוד ראי' מפ' ר"א דמילה קל"ג. אם לא שחק מע"ש לועס בשיניו ונותן. ופירש"י ותוס' דכמה דאפשר לשנויי משנינן. ומינה דייק המג"א סי' שכ"א דלעיסה בשיניו נמי מלאכה היא אלא שנעשית בשינוי והוא כמו כלאחר יד. והרי נותן תיכף על המילה. אלא ודאי דאין היתר הא דלאלתר רק במידי דאכילה משום דכך הוא דרך אכילה. ודרך אכילה אינה דרך מלאכה כמ"ש לעיל סוף ס"ק כ"ד וממילא ה"ה בשמים או הדם להריח בהן דאינו מועיל הא דלאלתר:

[כח] הצריך לדוק פלפלין וכיוצא בהן כו'. כתב הב"י סי' שכ"א בשם שבולי הלקט שכתב הר' ישעיה אהא דמותר לדוך פלפלין בקתא דסכינא כיון דכדרכו חייב חטאת על ידי שינוי פטור אבל אסור. תשובה ממדוך של אבן לשל עץ הוי שינוי כדאיתא בפ"ק דבונה וקתא דסכינא הוי שינוי גמור ומותר לכתחלה כדאמרינן גבי בורר בנפה וכברה חייב חטאת בקנון ותמחוי פטור אבל אסור ביד מותר לכתחלה [והנה הגם שהדמיון שעשה מבורר אינו מובן. דהתם בלאכול לאלתר דוקא והכא לא מוזכר זה שיהי' דוקא בלאכול לאלתר. ועוד דאי בלאלתר מיתר אפי' בסכין. מ"מ] מדבריו למדנו שהכותש במכתשת של עץ הוי שינוי ופטור. וכן משמע מדברי הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה במ"ש ומלח במדוך של עץ אלמא בעי שינוי גמור עי"ש. הנה דבמדוך של עץ שינוי גמור הוי ופטור. אך רש"י ביצה י"ד. והמלח במדוך של עץ שינוי בעי אבל סגי בהאי שינוי זוטא. משמע קצת דלא חשוב שינוי גמור לפטור מחטאת. ויש לדחות. ובאבן עזרא בהעלותך י"א פסוק ח' או דכו במדוכה פי' של עץ או אבן. הנה דמדוכה של עץ נמי אורחי' הוא. ואפשר דלא הי' צריכין לכתוש המן שיהי' הדק. אבל סמנין ותבלין שדרך לדוכן שיהי' הדק מודה דבשל עץ הוי שינוי. וממוצא הדברים דאין לחייב במדוך של עץ ורק אסור מדרבנן:

[כט] וכן אפילו לחתכן כו'. מגן אברהם סי' שכ"א סעיף קטן ט':

[ל] אבל מותר לכתוש ביד הסכין כו'. שבת קמ"א. אמר רב יהודה הני פלפלי מידק חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסור רבא אמר כיון דמשני אפי' טובא. פיר"ח והשאילתות דביו"ט מיירי ומשום דפלפלין אין מפיגין טעמן ויכול לדוכן מעיו"ט ע"כ אסור בלא שינוי ור' יהודה אסור תרתי אפי' בשינוי. והרי"ף והבאים אחריו השיגו על זה דאפי' מלח קי"ל בביצה דנדוך כדרכו במדוך של אבן. בשינוי זוטא. כגון אצלי ודוך שכיוצא בו