אגלי טל קפ

[כ] וזה וזה אין אסור אלא מדרבנן. זה מבואר באריכות לעיל ס"ק י"ז אות ג' מדברי הרמב"ם פכ"א לפי פי' ס' הבתים דאין חיוב רק החותך כדי לבשלו. אבל החותך כדי שיוכל ללועסו אין בו חיוב מן התורה:

[כא] אחר טוחן אעפ"י שחזר ונעשה גוש אחד וכו'. לעיל ס"ק י"ז אות ה' כתבנו דברי הסמ"ג דמותר לפרר לחם משום דאין טוחן אחר טוחן. וק' לי דהא איתא בירו' פ' כלל גדול הדין דשחק חסף היינו חרס חייב משום טוחן. והרי חרס נעשה ע"י טחינת הרגבים תחלה כמ"ש רש"י בהאי דעביד חביתא דכשכותש רגבים חייב משום טוחן. וברמב"ם השף מתכת חייב משום טוחן ומתכת אין חיבורו בתולדה רק ע"י היתוך דומה לטוחן אחר טוחן וכמ"ש הרמ"א בשם הכלבו גבי מלח שהי' דק מתחלה ונעשה פתותין דמותר לחתכו בסכין כמו שחותך הפת והיינו כמו הפת דלית בי' משום טוחן כיון שנטחן תחלה. ה"נ במה שאין חיבורו בתולדה. וכן הקשה הפמ"ג על הריב"ש בגרירת גבינ'. הא אין חיבורו בתולד' ודומ' להא דכלבו. ונ"ל דהנה דהא דאין טוחן אחר טוחן כיוצא בזה איתא בתו' רי"ד גבי מעמר דכשהי' מקובץ כבר ושוב נתפזרו אין בו עוד משו' מעמר והקשינו במלאכ' מעמר ס"ק ב' אות ג' מ"ש מבישול דהמתיך מתכת חייב משום מבשל כדאי' בשבת ק"ו. וביבמות ו':

גבי בישול פתילה דהבערת בת כהן וכן כתב הרמב"ם המתיך מתכת חייב משום מבשל ואף דמתכת נעשה ע"י בישול. ואמרנו שם דיש חילוק בין בישול שחייב על כל דבר ע"כ אין נ"מ מה שהי' תחלה. אבל עימור דחיובו רק על מה שגדל בקרקע וכיון דמשעה שנתלשו מן הקרקע הי' פעם אחת מעומר אלא שאחר כך נתפזרו שוב אין בו חיוב משום שגדל בקרקע ותירוץ הזה שייך גם בטחינה דאינו אלא בגידולי קרקע כמ"ש התה"ד. וע"כ ניחא הא דהטוחן חרס ושף מתכת. דלכאורה יש לעיין איך שייך טחינה בקרקע הא לאו גידולי קרקע הוא. אך הא מצינו מפורש בגמרא דכותש רגבי עפר לחביתא או לכיסוי הדם חייב משום טוחן. וצ"ל משום דהי' במשכן סמנים שהם גושי קרקע כידוע שיש כמה מיני צבעים שחופרין אותן מן הקרקע. יהי' איך שיהי' הנה מפורש דחיוב טוחן על קרקע ממש. וע"כ שפיר יש בו טוחן אחר טוחן שאינו דומה לגידולי קרקע שא"א לחייבו על מה שגדל תחלה בקרקע שהרי למה שגדל תחלה בקרקע כבר הי' נטחן משא"כ הטוחן מתכת וחרס שהם קרקע עצמה. הרי גם עכשיו הם קרקע וחיובו משום עכשיו ואין נ"מ במה שהי' טחון תחלה. ובזה נבאר דברי הריב"ש דהנה לפירוש הנ"ל דהא דאין טחינה אחר טחינה הוא רק לפי ההנחה דאין טחינה אלא בגידולי קרקע. וקשה על האור זרוע דפסק יש עימור שלא בגידולי קרקע וה"ה טחינה ובמלאכת טוחן כתב דאיו טוחן אחר טוחן. ועוד דא"כ יהי' אסור לכתחלה כמו המעמר מה שאינו גידולי קרקע. אך הדבר נכון עפ"י דברי התה"ד דאוכלין שאינן גידולי קרקע כ"ע מודים שאין בהם משום טוחן דבאינם גידולי קרקע לא פליגי על התוס' דאין טחינה באוכלין. ממילא אין באוכלין טוחן אחר טוחן. ומדוקדק לשון מהרי"ל שהביא הרמ"א סי' תק"ד דאין טחינה באוכלין שהי' טחונין תחלה. מעתה ניחא דברי הריב"ש לפימ"ש לעיל ס"ק י"ז דגרירת גבינה לא חשוב טחינה באוכלין אין היתר משום אין טוחן אחר טוחן לחודי' דהא אפי' למ"ד אין טחינה אלא בגידולי קרקע מדרבנן מיהו אסור. אבל במלח שהי' דק מתחלה שפיר התיר הכלבו דהא מלח לא הוי גידולי קרקע ואין בו טוחן רק מדרבנן אטו גידולי קרקע. וזה שלא הי' מחובר מתולדה דאפי' אם הי' גידולי קרקע הי' מותר מה"ת אין לגזור. ואף דמה שהי' דק מתחלה עם מה שאינו גידולי קרקע היתר אחד הוא. מה בכך סוף סוף הוי גזירה לגזירה. אבל בגבינה דפסק הריב"ש בסי' קכ"א דבעלי חיים חשובים גידולי קרקע לגבי שבת אין היתר משום דאינו בתולדה דעכ"פ אסור מדרבנן:

[כב] דבר שאינו גידולי קרקע וגם אינו כו'. זה כבר נתבאר בס"ק כ"א:

[כג] (א) בד"א כשחותך להניח לאח"ז כו'. בתשובת הרשב"א ח"ד סי' ע"ה זה לשונו מסתברא הא דפרים סילקא דוקא במחתך דק דק כדי לאוכלו למחר או אפי' לבו ביום ולאחר שעה לפי שדרכו של סילקא לחתכו דק דק בשערב [נ"ל שצ"ל לקרב] בישולו. וכל שדרכו בכך ומניחו לאחר שעה חייב. אבל לאוכלו מיד מותר שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות כעין שאמרו בשבת לענין בורר וכו' דאלמא כל שבורר לאכול לאלתר כדרכן של בני אדם לאכול אעפ"י שיש באותו ענין חיוב חטאת בשמניח לאח"ז ואפי' לבו ביום מותר דשויי אוכלין משוינן עכ"ל. ובריב"ש סי' קפ"ד נסתפק השואל אם מותר לחתוך בסכין גם הריב"ש עצמו נראה שנסתפק בכך. ולפענ"ד נראה פשוט שמותר דהא כתב רש"י קפ"ח בהא דקוטם ביד ואוכל ובלבד שלא יקטום בכלי כדרך חול כדאמרן לעיל האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן. מבואר דהא דפרים סילקא היינו בכלי דביד חשוב שינוי. וע"כ פרים בכלי היינו בסכין ועלה אמר הרשב"א דדוקא במחתך לאכול לאחר זמן אבל לאוכלו מיד מותר. ואף דגבי בורר אסור בקנון ותמחוי אף שהוא כלי שאינו מיוחד לכך. היינו משום דבסכין הוי נמי דרך אכילה אבל בקנון ותמחוי אינו דרך אכילה כלל. וזה פשוט. וכן מעשים בכל יום שבת שחותכין בצלים סמוך לאכילה על סמך הרשב"א. הרי דאפי' בסכין מותר:

(ב) וראיתי בשלטי הגבורים שתמה על הרשב"א