אגלי טל קעט

לרוב בני אדם כמו שהוא ובעצמותו לא מעשה מלאכה הוא כלל דאין טחינה באוכלין רק מחמת מחשבתו אתה באת לחייבו וכנ"ל. שוב נמצא שאם יחתכנו לאכול לאלתר גם מחשבתו לא יהי' למלאכה כלל רק לאכול ולא יהי' מלאכה לגמרי. ומעתה מאחר שיכול לחתוך בלא מלאכה כלל שוב אין כאן מלאכה וכמו במסנן מקסמין. וכ"ז בחותך בסכין. אבל לגרור הגבינה במורג חרוץ דסתמא עושה כן למי שאינו יכול ללעוס בשיניו. וא"א לגרור בהיתר דאפי' לאלתר הא אסור כמ"ש הריב"ש שם משום שהוא כלי המיוחד לכך שוב לא חשוב טחינה באוכלין ודו"ק:

(יא) וראי' לפירוש זה דהנה דינו של התה"ד דטחינה באוכלין שאינם גיד"ק מותר מוכח במשנה דריש כל הכלים מגירה לגור בה את הגבינה פרש"י מגירה סכין שיש לו פגימות הרבה לגור לחתכו ולחלקו לפי שממהרת לחתוך דבר עב עכ"ל. והרי הרמב"ם כתב הנוסר עצים ליהנות בנסורת [והיינו בלשון אשכנז עהר צו זעגט ברעטער. ונופל דק דק כקמח. כמו שביאר הפרמ"ג בפתיחה הכוללת] חייב. וכתב הלח"מ דמה שכתב הרמב"ם להנות בנסורת אתי לאפוקי שלת להנות לא בעצים ולא בנסורת. אבל נתכוין להנות בעצים לבד נמי חייב לשיטתו ז"ל דמלשאצל"ג חייב וכמו שכתבנו לעיל ס"קי'. וא"כ לפי"ז כשמחתך הגבינה במגירה [שקורין בל"א זעג] ומסתמא נופל נסורת הגבינה דק כקמח למה לא יהא חייב לר"י דמחייב במלאכה שא"צ לגופה ואפי' לר"ש עכ"פ יאסור לכתחלה. אלא ודאי בגבינה אפי' דק כקמח לית בי' משום טוחן והא דהריב"ש משום שהוא בכלי המיוחד לטחינה משא"כ מגירה עיקרה לחתוך אלא שממילא נופל דק כקמח ג"כ. והא דירוש' דשחיק תומא חייב משום טוחן נ"ל דהיינו שוחק השום כדי לתבל בו קדירה וע"כ לא מיבעי' כשאינו ראוי לתבל בו בלא שחיקה דחייב אלא אפי' היה יכול לתבל בו כשהוא של. מאחר שודאי ביותר הוא ראוי ע"י שחיקה שוב דומה לחותך עצים דק דק כדי להבעיר בהן אש דחייב אף שהי' יכול להבעיר כשהם שלמים ג"כ מ"מ כיון שיותר נקל להבעיר בהן כשהן מחותכין ועצים הנאתן בשעת ביעורם והוא הביאם לעיקר דרך הנאתם חייב. ועי' לעיל אות א' וה"נ בשום הזה שעכ"פ בנקל לתבל בו ע"י שחיקה [והוא שוחקו בכלי המיוחד לשחיק' כדמפורש בירו' כד שחיק במדוכתי' ואין היתר משום לאלתר] ע"כ חייב. ואף שיכול לאוכלו בלא שחיקה שהרי שום נאכל כמו שהוא חי כנ"ל. הלוא המוציא תבלין שיעורו כדי לתבל בו כגרוגרת הרי שחייב על מה שהוא מכשיר ולענין זה השחיקה מביאו לדרך הנאתו ע"כ חייב:

(יב) ואף דהא דהלבוש השגתי על פירושו במלאמ"ר סק"ז. מ"מ סברת הלבוש אין לה סתירה. ואף שהוכחתי שם מהר"ן דכה"ג מחזי כבורר. אין ראי' רק לאסור לכתחילה משום דמחזי ובנ"ד דאין איסור מלאכה מחמת מעשיו שאוכל הוא לרוב בני אדם רק מחמת מחשבתו [שחישב לצורך אדם שאינו יכול לאוכלו בלא טחינה] שוב לא מחזי ואין איסור גם לכתחילה. ואף שהשגתי גם על סברת הלבוש במלאכת בורר סק"י אות ז' מחולב דחייב להרשב"א משום בורר אף דאפשר לינק מן הבהמה דבשעת שתי' ליכא משום בורר הא ודאי יש ליישב בפשיטות דכיון שאין הדרך לינק. ולשתות כדרכו אי אפשר בלא מלאכה. ולא השגתי שם רק על מה שרציתי לומר שם באות ד' דלהלבוש אינו חייב בחולב משום בורר. משום דאפשר לינק. ע"ז השגתי מהרשב"א דמחייב בחולב משים בורר. ולעולם נשאר גוף סברת הלבוש קיימת:

(יג) מיהו כבר הקשיתי על הלבוש מבורר לאח"ז דחייב אף שבידו לברור סמוך לאכילה ותרצתי דפטור לאלתר כתב הר"ח משום דלא הוי מלאכת מחשבת. ומ"מ מעשה מלאכה הוא גם בלאלתר. וכשמחשב לאח"ז הוא מעשה מלאכה ומחשבת מלאכה. אך לפמ"ש במלאכת בורר ס"ק י"א דבורר אוכל א' לא הוי בורר ובזה פרשתי שם סק"א אות י' דברי הירוש' תפתר שהי' אורחין אוכלין ראשונה ראשונה. א"כ שוב הרי יכול לאכול בלי סרך מלאכה כלל. שיאכל ראשונה ראשונה. מיהו דין זה דבורר אוכל אחד לא נמצא בשום פוסק. רק הנראה מסברת לבי ואין בזה כדי השגה על הלבוש. מ"מ שוב אין תי' זה הבנוי על יסוד הלבוש ברור:

(יד) גם תירוץ ראשון דשאני הא דריב"ש שהוא טחינה גמורה. ג"כ יש לפקפק שהרי הריב"ש הביא ראי' לאסור מהא דקניב סילקא. ואם לא אסר הריב"ש רק משום טחינה גמורה. א"כ מהא דקניב סילקא אין ראי' כלל לאסור. ועוד בתה"ד הביא ראי' מסמ"ג דמותר לפרר לחם משום אין טוחן אחר טוחן ולולא זה הי' אסור ש"מ יש טחינה באוכלין. ואם הא דאין טחינה באוכלין דוקא בחותך דק דק לא בטחינה. אימא דהוצרך הסמ"ג לטעם אין טוחן אחר טוחן במפרר עד שישוב כסולת. כהא דר' ישמעאל ברכות ל"ז:

פורכן עד שמחזירן לסולתן. גם במהרי"ל המובא ברמ"א סי' תק"ד משמע דאפי' בטחינה גמורה דכתישת מצות אמרינן אין טחינה באוכלין:

[יח] אין טחינה אלא בדבר שהוא גיד"ק וכו'. כתב בתה"ד דטחינה שלא בגד"ק תלי בפלוגתא אם יש עימור שלא בגידולי קרקע. ולפענ"ד נראה דאפילו לרבא דאין עימור שלא בגד"ק. מ"מ להתוס' שפסקו דיש דישה שלא בגד"ק. וע"כ שהם מחלקים בין עימור לדישה. משום דעימור אינו אלא במקום גידולו על כן אינו חייב אלא במקום גידולו בקרקע כמו בסמנים שבמשכן. ולפי"ז מסתברא דיש טחינה שלא בגידולי קרקע כמו דישה. ומ"מ להפוסקים דאין דישה אלא בגידולי קרקע. ואין עימור אלא בגידולי קרקע. לא מסתבר לומר דוקא דישה שהיא מלאכה שבפסולת. ועימור משום דהחיוב הוא רק ממקום גידולו. אבל טחינה שאין בה לא זה ולא זה לכ"ע ישנה שלא בגד"ק. לא נראה לומר כן. וכ"ש שיש ראי' לדעת הרמב"ם דחיוב מעמר הוא אפי' שלא ממקום גידולו כנ"ל בביאורנו למלאכת מעמר ס"ק ב'. ואעפי"כ פסק אין עימור אלא בגד"ק. ה"ה טוחן דאינו אלא בגד"ק העולה מזה דלדעת האו"ז והרמ"כ דסוברים יש עימור שלא בגד"ק. וכן להתוס' [אף דס"ל אין עימור אלא בגידולי קרקע אך] דס"ל יש דישה שלא בגידולי קרקע. יש טחינה שלא בגידולי קרקע. ולדעת הסוברים דשניהם אינן אלא בגידולי קרקע אלא שסוברים אין עימור אלא במקום גידולו. הדעת נוטה לומר דאין טחינה אלא בגידולי קרקע. ולהרמב"ם דסובר אין עימור אלא בגידולי קרקע. ואפי' שלא במקום גידולו הדבר ברור שאין טחינה אלא בגידולי קרקע:

[יט] כגון בשר צלי או גבינה קשה כו'. עי' לעיל ס"ק י"ז אות ו':