אגלי טל יז

הג"ה דאפשר לחלק בין שבת לכלאים דבשבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וכל שלא נתקיימה מחשבתו שפיר נפטר. משא"כ בכלאים דהחיוב על עשייתו גרידא שפיר אמרי' דכבר נתחייב עכ"ל. הנה הא דכתב דבשבת מאחר דמלאכת מחשבת אסרה תורה כל שלא נתקיימה מחשבתו נפטר. ליתא. והרי התוס' כתבו דלר"ש דפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה המוציא מרא לחפור בו לקבור בו את המת פטור. הרי דאזלינן בתר סוף מחשבתו אף בכמה פעולות. א"כ כל מוציא מרשית לרשות אם לאחר שהוציא נמלך שלא לעשות בו הדבר שחשב מתחלה יפטור מאחר שלא נתקיימה מחשבתו ולא הוי מלאכת מחשבת. וזה ודאי לא ניתן להאמר דמאחר שבשעת הוצאה הי' בידו לעשות בו מה שחישב הוי מלאכת מחשבת וחייב. וה"נ בשעת זריעה הי' בידו שלא ללקטו מן הקרקע שפיר הוי מלאכת מחשבת וחייב. גם מה דפשיטא לי' דבכלאים החיוב על עשייתו גרידא. עי' לקמן ס"ק י"ב שכתבנו דאיסור כלאים תלוי גם במחשבה ודומה בזה לשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה עי"ש:

ע"כ הג"ה:

זה לגדר ואחד מצד זה. וא"כ אינו ענין לנ"ד כלל. ותמהני על הפני משה איך מלאו לבו לפרש הירושלמי דלא כפי' הר"ש ואף לא הביא דעתו כלל. ואנו אין לנו אלא פי' הר"ש:

ולפירושו עוד ראי' דחייב תיכף משעת זריעה דמשמע דוקא משום דבשעת נפילה הי' אחד מצד זה ואחד מצד זה אבל אם אחר זריעה חילקן בגדר קודם קליטה חייב. וע"כ דהחיוב משעת זריעה. ועכ"פ דברי החינוך ברור מללו דחיוב כלאים משעת זריעה אף קודם קליטה. וא"כ כ"ש גבי שבת דחייב תיכף משעת זריעה, דהא בכלאים דכתיב שדך לא תזרע ואעפ"כ חייב משעת זריעה אף דגבי היתר עומר דכתיב אשר תזרע בשדה אינו מתיר אלא מהשרשה ואילך. כ"ש גבי שבת דחייב משעת זריעה ואפי' הוציא הזריעה קודם שקלטו חייב כמו בכלאים דלוקה תיכף בשעת זריעה כנ"ל. דאם לא הי' האיסור רק כשיקלוט בסוף איך ילקה קודם שנעשה העבירה בפועל ועדיין אפשר לתקן שיוציאם וזה פשוט:

(ח) שוב יצא לאור חדושי הרש"ש בש"ס דפוס ווילנא וראיתי שכתב שאם לקט הזרע קודם שקלט פטור למפרע ומדמה לה לרודה פת מן התנור קודם שתאפה. ולד די מדברי החינוך ראי' ברורה להיפוך. וגם מדברי ירושלמי כלאים משמע להיפוך ולפ"ז אין צריך לדחוק ולחלק בין סופן בשגגה בין סופן בחול. וכמו שסופו בשגגה פטור כן המדביק פת בתנור בשבת סמוך לחשיכה ולא נאפה עד מוצאי שבת פטור ) וחיוב זורע אף שנקלט בחול משום דהחיוב נגמר תיכף בשעת זריעה כיון שראוי שיקלוט והוא מתכוין לכך [שאם לא נתכוין לכך פטור דלא חשוב פסיק רישא כנ"ל]. שוב ראיתי בספר מגן אבות וז"ל ודע דזריעה דחייב אע"ג שאין עתיד שישרש בשבת מ"מ כיון שזורע אדעתא שישרש וממילא ישרש הו"ל עכשיו זריעה הגורם השרשה חיובא דזריעה עכ"ל והוא כמ"ש:

[ט] או בעציץ נקוב. זה פשוט בהרבה מקומות ולשון הרמב"ם פ"ח מה"ש ה"ג ועציץ נקוב בכדי שורש קטן הרי הוא כארץ ע"כ. ומסתברא דהוא אב מלאכה לכ"ע כמו הזורע בארץ מאחר שאין הפרש באיכות הפעולה:

[י] על גבי הספסל. בס"פ המוציא יין פ"א:

הי' מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות מיחייב משום תולש הי' מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע מיחייב משום נוטע. וכתב רש"י וז"ל ולי נראה דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרו רבנן איסו' כרת וסקילה משום קנוח. וכן הוא בתוספות ד"ה והניחו. וז"ל האי מחייב מכות מרדות מדרבנן כדפי' בקונטרס מדשרי ריש לקיש. והגהות אשר"י שם כתב על הא דאמר ריש לקיש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו. וז"ל אעפ"י שמגביהו מן הקרקע והרי מבטל יניקתו משום כבוד הבריות שרי אבל שלא לצורך קנוח אסור הלכך האי עציץ נקוב שמונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש מדרבנן או אם מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע ומדרבנן דאע"ג דמונח ע"ג יתידות יונק מן הקרקע קצת הלכך מדאורייתא אין חייב משום תולש ומשים נוטע. פר"י. א"כ משמע אם הפסיקו לגמרי בעצים או בבגד דפסיק יניקתו לגמרי שייך בו תלישה ונטיעה מדאורייתא מהרי"ח. הרי מבואר דאם יש הפסק בין נקב העציץ לקרקע דכתלוש דמי:

הג"ה ) וראיתי בס' חלקת יואב שנדפס מחדש שכ' בסי' י' שכל האחרונים שפטרו בהדביק פת בתנור בשבת ונאפה במוצאי שבת כולם שגו ברואה דלהדיא מבואר בירושלמי פ"א ה"ו דחייב. אך באמת אינו כן וזה לשון הירושלמי אמתני' דפליגי ב"ש וב"ה דב"ה מתירין לעשות מלאכה בע"ש שהמלאכה יוגמר בשבת ר"ש בשם ר"א ב"ה ילפון מלאכת היתר ממלאכת איסור אילו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכותה עשה כן מבעוד יום מותר. ובק"ע פירש על הא דשמא אינו אסור. בתמי'. כלומר מי לא חייב עליו עכ"ל. והנה הבין המחבר הנ"ל בפשיטות דפי' הירו' עשה כן בשבת היינו שעשה בשבת והמלאכה נגמרת בחול. וע"ז כתב הק"ע חייב הרי דעשה בשבת ונגמר בחול חייב. והנה גם לפי פירושו אין קושיא מהירושלמי כי בירושלמי לא כתוב רק אסור. והיינו דב"ש נמי לא מחייבים בהתחיל מע"ש רק שאוסרי' וילפי ב"ה מדאסור בשבת כה"ג להיפך מע"ש מותר וב"ש סוברים דשניהם בשבת חייב אחד בשבת אחד בחול בין שהתחלה בשבת בין שסוף אסור. והק"ע שפי' חיוב. ברור שלא פירש אלו עשה כן בשבת שנגמר בחול דא"כ הי' לו לפרש כן הירושלמי כדרך המפרשים ומדהניח הירושלמי כמו שהוא מכלל דפירש כפשטו דכיון שעושה הכל בשבת חייב על המעשה ה"ה התחיל מע"ש מותר. וא"כ אף אם הק"ע הי' סובר כפירושו אין הק"ע מכריע כל האחרונים. אך באמת נראה שהק"ע לא פירש כן כלל:

עוד הביא המחבר הנ"ל ראי' מרא"ש פ"ב דביצה סי' י"ז שפירש מסתפק חייב משום מכבה משים גורם שיכבה. ואפי' יכבה אחר שבת עכ"ל. המה דברי עצמו ולא דברי רא"ש ומנ"ל דלרא"ש אם יכבה אחר שבת חייב. והא במתני' קתני הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו כו'. וקאי אנר ונר עומד לכבות בו ביום דזה החילוק בין נר בין כוס קערה ועששית דנר עומד לכבות בו ביום כדאי' שבת מ"ד. [בשגם שסיום דברי רא"ש אין מובנים לי שכתב שאין ליקח פתילה דולקת מן נר זה ליתנו בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הוה לי' מכבה ומה מועיל אם חזר וידלק. וכיון דלרא"ש אין חיוב במסתפק רק משום שיכבה אח"כ וה"ה בלוקח פתילה דולקת. וכיון שנתנו בנר אחר הרי לא כבה. ומה זה שכתב. דמיד שסלקה מנר הוה לי' מכבה וצ"ע]:

ותדע עוד שאם הי' חייב א"כ העושה אש בשבת לצורך חול' שיש בו סכנ' ודולק והולך משתחשך יהי' מחויב לכבות שלא יכשל באיסור סקילה למפרע ולדעת הר"ן פ"ב דביצה רבוי במלאכה בחולה חייב מן התורה. ואפי' לתו' מ"מ כשהרבוי אינו בבת אחת עם העיקר אף התוס' מודים דחייב. וא"כ בנ"ד שדולק והולך משתחשך אף להתוס' הי' בו חיוב חטאת למפרע. אך שאין דליקתו בחול עושה איסור למפרע כלל. וכן מפורש בברכות נ"נ. גזירה משום כותי ראשון ועמוד ראשון. אבל עמוד שני מותר מן הדין עי"ש ברש"י. הנה מבואר דמה שדולק משתחשך מחמת שהדליקו בשבת חשוב שבת ממלאכת עבירה ודו"ק. סוף דבר שפשוט בעשה בשבת ונגמר בחול פטור. ודעת האומרים שחייב למפרע אין לו שום יסוד כלל ועיקר והוא ברור ופשוט. ע"כ הג"ה: