אגלי טל קעח

(ה) והנה בהג"מ בשם הרא"ם דאסור לפרר פירות לפרורים דקים. וכ"מ בסמ"ג שכתב בשם ר"י בר"ש שמותר לפרר נחם דלא מצינו טוחן אחר טוחן. וכן בתשו' הרשב"א ח"ד סי' ע"ה שנשאל אם מותר לפרר לחם לפני התרנגולים. והשיב הא דפרים סילקא היינו לאכול לאחר זמן אבל לאכול לאלתר מותר והלכך אף לפני התרנגולים להאכילם לאלתר מותר הנה דלא שרי רק לאלתר. וכן בתשו' הריב"ש סי' קפ"ד דאסור לגרור הגבינה במורג חרוץ אפי' לאכול לאלתר דדמי לבורר בנפה וכברה. הנה אף דהגבינה היא אוכל יש בה טחינה:

(ו) ובתה"ד סי' נ"ו. שאלה. מי שאינו יכול ללעוס יפה בשיניו ויש לפניו בשר שאינו רך כגון צלי שהוא קשה ללעוס שרי לי' לחתוך הבשר בשבת דק דק בסכין ולאוכלו אח"כ. או לאו. והשיב דשרי דאפי' לדעת הרא"ם ור"י בר"ש הנ"ל דיש טחינה באוכלין י"ל דבשר שאינו גד"ק מודי. דכמו עימור אינו אלא בגד"ק כמו כן טוחן. ואפי' לרבה דאמר יש עימור שלא בגד"ק וה"ה טוחן. מ"מ באוכלין שאינם גד"ק י"ל מודים הרא"ם ור"י בר"ש להתוס' דאין טחינה באוכלין דהא חזינן דשייך טחינה יותר בגד"ק. וא"כ י"ל דלא פליגי אלא באוכלין שהם גד"ק דלמעט במחלוקת עדיף וכתב עוד בזה"ל אך אין נראה להתיר מה"ט לחתוך בשר חי דק דק לצורך עופות להאכילן דהואיל ואי הבשר כך ראוי לאכילה אלא לכוס אותו דלאו כאורחי'. י"ל דהא דהתירו התוס' לטחון אוכלין היינו משום דא"צ טחינה דאי בעי אכיל לי' כמו שהוא שלם והי' לועסו בין שיניו אבל אי לאו האי טעמא לא. וא"ת א"כ מי שאינו יכול ללעוס אפי' בשר מבושל או צלי יהא אסור. הא ליתא דאזלינן בתר רובא דעלמא דחזי להו ללעוס. לכך לא שייך בהו טחינה אפי' למי שאינו יכול ללעוס אבל בשר חי דלא חזי לשום אדם אע"ג דחזי לכלבים ולשאר חיות לאו להכי קיימא רק לעופות משום חשיבותו הלכך אין להתיר. עכ"ל:

(ז) ובשלטי הגבורים הקשה עליו דבשר ודאי חשוב גד"ק כדמוכח בפ' בכל מערבין. וכ"כ התוס' בפ' ככל גדול גבי מפרק תולדה דדש. ובמחכ"ת כתב בשם התו' היפך המפורש בדבריהם דלא דמי להאי דבכל מערבין ליקח בכסף מעשר דכתיב בקר וצאן. אבל בשבת דילפינן מסמנים שבמשכן לא חשוב גד"ק רק מה שגדל ממש בקרקע. וכך הי' לו להקשות דהרמב"ם הא פוסק אין דישה אלא בגד"ק ופסק דחובל חייב משום מפרק. וכן חולב. ע"כ דסובר הרמב"ם בע"ח חשובים גד"ק. ומ"מ גם זה אינו קושיא כלל על תה"ד דכמו שכ' התה"ד דאף להסוברים יש עימור וה"ה טחינה שלא בגד"ק. ופליגי על התוס' וס"ל יש טחינה באוכלין. מ"מ מודים במה שאינו גד"ק להתוס' דאין טחינה באוכלין. דכיון דיש פוסקים אין טחינה כלל שלא בגד"ק. אף להחולקים לא שייך כ"כ טחינה בהם כמו בגד"ק. כמו כן נאמר בבשר כיון דלהתוס' לא חשוב גד"ק כלל לגבי שבת גם להרמב"ם לא חשוב כ"כ גד"ק כמו פירות הארץ ממש. וזה מוכרח לדעת הרמב"ם שהרי קושית התוס' היא אלימתא מהא דהשוכר את הפועלים דממעט החולב והמגבן משום שאינו גד"ק. וצ"ל לדעת הרמב"ם דמ"מ חשוב תולדה לגד"ק אף שאינו גידולי קרקע לגמרי כעין דברי התוס' בכורות ע' ה. וא"כ מפורש שאינו גידולי קרקע ממש. וא"כ לא שייך בהו כ"כ טחינה כמו בגידולי קרקע ממש:

(ח) ובעיקר דברי התה"ד יש לכאורה סתירה לדבריו מדברי הריב"ש שכתב דאסור לגרור הגבינה במורג חרוץ. והרי גבינה אינה גידולי קרקע ממש כמו בשר והוא אוכל ומ"מ כתב דיש בו משום טוחן ואף שאין להקשות מהריב"ש על התה"ד דאטו גברא אגברא קרמית. אך יש קושיא על הש"ע שפסק בסי' שכ"א כדברי שניהם. ומדברי האחרונים נראה שהש"ע אוהר לגרור הגבינה מטעם השני של הריב"ש משום עובדין דחול. אפי' ביו"ט. כמו לטחון פלפלין ברחיים שלהן. אך בספר ת"ש הקשה דבסי' תק"ד סעיף ג' פסק הרמ"א להתיר ביו"ט. ומשום דהריב"ש נסתפק בטעם השני דלא דמי לפלפלין ברחיים שלהן. שדרך לעשותו לימים הרבה. ואם כן הדרא קושיין לדוכתי' ונדחק בת"ש עי"ש. והנה יש לומר לפימ"ש לעיל אות ב' החילוק שבין טחינה לבישול דבישול יש אפי' בתפוחים היינו משום דהבישול משנה הדבר מכמות שהוא. משא"כ המחתך ירק. ושכן משמע מהרא"ה וס' הבתים שכתבו הטעם משום דאוכלא דאפרת הוא. והנה המ"מ בפ"ז בהא דכתב הרמב"ם דמחתך ירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן. וכתב המ"מ משום שאינו אלא קצת דמיון שהטחינה משנה גוף הראשון. ואין החותך כן ע"כ הוא רק תולדה עי"ש. וכן משמע ריש פרק כיצד מברכין. קמחא דחיטי רב נחמן אמר שהנ"ב משום דאישתני:

ולדעת התה"ד בפרי שמרוסק היטב מברך ג"כ עליו שהכל והביא דברי רש"י שפי' טרימא בפה"א שמרוסק קצת ובגרגלידי דליפתא בין פרימא רבה בין פרימי זוטא בפה"א. הנה דמחתך לחתיכות דקות לא חשוב נשתנה וע"כ שפיר חשוב אוכלא דאפרת. אבל לגרור הגבינה במורג חרוץ שהוא כמו טחינה ממש דחשוב נשתנה לגמרי כמ"ש המ"מ שוב דינו כבישול דאיתא אפי' באוכלין. ולפי סברא זו ניחא דברי הירושלמי שמחייב על שחיקת שום במדוכה משום טוחן והקשינו לעיל אות ד' להאומרים אין טחינה באוכלין עי"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבהא במדוכה טחינה ממש הוא. כן יש לומר:

(ט) ועוד נראה ליישב דהנה קשה לי בדברי תה"ד הנ"ל דאזלינן בתר רובא דעלמא דחזי להו ללעוס. לכך לא שייך בהו טחינה אפי' למי שאינו יכול ללעוס. וכן הא דתלי איסור בשר חי לחתוך לפני העופות משום דלא קיימי לחי' ולכלבים הא קיימי להכי ולהכי מותר. והא בדף קנ"ה. בפלוגתא דר"ה ור"י באשויי אוכלא דלר"ה אסור וקאמר שם דבעילי זוטרי כיון דאין יכולין לאכול בלא חיתוך חשוב אשויי אוכלא ואסור לר"ה. ואף דעילי זוטרי הויין מעוטי נגד שאר חמרי. ועוד דמוכח מהא דקטורת שלפני ולפנים שמחזירין למכתשת בעיוה"כ. דאף דלהקטרה דהיכל היה מוכשר תחלה. כיון דלהקטרה דלפני ולפנים לא חזי עד שתהא דקה מן הדקה יש בו משום טוחן. ועי' לעיל ס"ק ט"ו. אף דהקטרה דהיכל הוא רובא נגד דלפני ולפנים:

(י) ונראה ליישב זה דהנה הא דמוכח בש"ס גבי עילי זוטרי דאף דחזי לרוב חמורים בלא מעשיו חשוב אשויי אוכלא. נראה הטעם משום דבשבת מלא"מ אסרה תורה וכיון שכוונתו להאכילם לעילי זוטרי ולדידהו לא הי' אוכל חשוב אשויי אוכלא וכן בכתישת הקטורת מעיוה"כ דוקא דכיון שכוונתו לכך חשוב טוחן. והנה הסמ"ג כתב במסנן מים צלולים במשמרת אף שיש שם קסמין דקין ומסנן אותו מן הקיסמין מותר כיון דאפשר לשתותן בלא סינון ופי' הלבוש משום דיכול לסננו בשעת שתייתו בשיניו ע"י הדחק שלא יכנסו הקסמין לפיו ע"כ לאו בורר הוא ואף דלכאורה אינו מובן דס"ס צריך לברירה רק שהי' אפשר לברר בהיתר ע"י שינוי. וא"כ כל בורר אוכלין הא אפשר לברר אוכל מתוך פסולת כדי לאכול לאלתר. ואעפי"כ כשמברר לאכול לאחר שעה חייב. ופרשנו במלא"ב ס"ק י' אות ד' משום דבורר לאכול לאלתר ההיתר הוא משום דבשבת מלא"מ בעינן וכשמחשבתו לאכול לאלתר לא חשוב מלא"מ כמו שפי' הר"ח בסוגיא שם. ומ"מ המעשה בעצמה הוא מעשה מלאכה וכיון שא"א לאכול בלא מעשה מלאכה א"כ כשבורר לאכול לאח"ז הרי שוב יש בו מעשה מלאכה ומחשבה. משא"כ במסנן מקסמין דקין דאפשר לסנן בשעת שתייתו בשיניו ובכה"ג לא הוי מעשה מלאכה וכיון שאפשר לבררו בלא מעשה מלאכה לא חשיב ברירה ועי"ש. ולפי"ז יובן גם במחתך ירק דק דק דהיינו טעמא דלא מהני שלא יחשב טחינה הא דאפשר בלא אכה כשיחתוך לאכול לאלתר משום דאף כשיחתך לאכול לאלתר יחשב מעשה מלאכה רק שלא יהיה מלאכת מחשבת וכנ"ל בבורר. אך כ"ז הוא כשאינו ראוי לרוב בני אדם בלא חיתוך אבל כשראוי