אגלי טל קעז

דסילקא היינו תרדין וכן בברכות ל"ט. מיא דסילקא פירש"י תבשיל של תרדין וכן הוא בעירובין כ"ח:

אמר רב המנונא מערבין בתרדין ן איני והאמר ר"ח סילקא חייא קטיל גברא חייא ומשני האי בבשיל ולא בשיל. ומדמקשה מסילקא לתרדין מבואר דסילקא היינו תרדין. והרי אמר רב המנונא מערבין בתרדין חיין. הרי דנאכלין כמו שהן חיין. ואין דומין לחיטין ושעורין דאין מערבין בהן. וכיון שנאכלין חיין למה יתחייב עליהם. וע"כ נראה עיקר טעם התוס' דמשהגיעו לעיקר אכילתן אין בהם משום טוחן. וע"כ סילקא אף שנאכלין חיין מ"מ אינו מברך עליהן בפה"א רק לאחר בישול וכדאיתא בברכות ל"ח:

כל שתחילתו שהכל נהי' בדברו שלקו בפה"א משכחת לה בכלבא וסילקא וקרא. הרי דסילקא עיקר פריו כשהוא מבושל דוקא ע"כ חייב עליו תחילה משום טוחן [ודומה לחיטין ושעורין שטחינתן לעשות מהם פת שהוא עיקר דרך אכילתן] וכמו עצים שהנאתם בשעת הבערתם וכיון שחתיכתם לצורך הבערתם חייב משום טוחן. ואף שהי' יכול להבעיר בלא זה חייב כיון דמ"מ בנקל יותר להבעיר כשהוא מחותך והרי חיתוכם להביאם לעיקר דרך הנאתם. אבל אוכלין שדרך אכילתם כשהוא חי אף כשהוא מבושל טוב יותר מ"מ מברך עליהן בפה"א כשהן חיין. כמ"ש המג"א סי' ר"ה סק"ג וכן פסקו האחרונים. וכיון שכבר הי' עיקר פריו שוב לית בי' משום טוחן:

(ב) ובעיקר חידוש התוס' דבאוכלין לא שייך טחינה יש לעיין מ"ש מבישול דהוא אפי' בתפוחים כמ"ש [הפרמ"ג בפשיטות סי' שי"ח במשבצות סק"י וכן משמע מדברי הרא"ם דיש בישול אחר צלוי' שבתחילה. ובפ"ב דע"ז ל"ח. דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישול עכו"ם משום דחשוב כמו דבר הנאכל כמו שהוא חי כיון שנאכל מחמת מלחם. וה"נ אם איתא דדבר הנאכל כמו שהוא חי אין בו בישול למה חייב על דבר הנצלה כבר. ועוד ד'] התוס' עצמם לעיל מ"ח. וז"ל כשיש עם הקדירה תפוחים אם מחזיר קודם שיתבשלו נמצא מבשל בשבת. וטחינה אינה רק בדברים שאין נאכלים בלעדה. ויש לחלק דשאני בישול שמשנה הדבר מכמו שהי' משא"כ טחינה. ובפרט המחתך שהוא רק עושה מאחד שנים או שלשה אבל בעצמותה אין שום שנוי. ע"כ אינו חייב רק אם מכשירו לאכילה. וכן משמע בשיטה המיוחסת להר"ן בשם הרא"ה וז"ל דוקא סילקא שהוא מחוסר הכשר אחד דהיינו בישול ולאפוקי פת וכל דבר הראוי לאכילה [בלא צ"ל] דלא מחוסר הכשר אחר דמותר דאוכלא דאפרת הוא עכ"ל וכן בספר הבתים שיובא לשונו לפנינו. ולישנא דאוכלא דאפרת משמע כמ"ש זהו שיטת התוס' דאין טחינה באוכלין:

(ג) והרמב"ם כתב פרק כ"א מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים שאין טחינה אלא בפירות כן הוא במקצת הנסחאות. ובמקצת הנסחאות שאין טחינה בפירות. וכתב המ"מ שני הנסחאות. והנוסחא שאין טחינה אלא בפירות נראית לו יותר. והנה ודאי דאין טחינה בפירות תמוה דכל טחינה בתבואה וסילקא וחרובין שכתב הרמב"ם לעיל מינה דאסור משום לתא דטוחן וכולהו פירות נינהו. אך גם הנוסחא שכתב הרב המגיד שנראית לו יותר דאין טחינה אלא בפירות קשה בדלועין שפירא הוא. וגם קשה היכן מצינו זה דאין טחינה אלא בפירות. ואי משום דאין טחינה אלא בגידולי קרקע הא לרמב"ם בשר גידולי קרקע הוא ):

) והיה נראה טרם ראיתי דברי ס' הבתים דכוונת הרמב"ם דאין ומצאתי בחידושים על הרמב"ם טחינה אלא א"כ הטחינה מכשירתו שבראש ספר מעשה רוקח לעיקר פריו כי עיקר התבואה לאפות. אבל הדלועין שאין נאכלין מחודש ע"ב. וז"ל פכ"א שאין חיין דרש"י פי' בע"ז ל"ח. קרא הג"ה דלעת וקרא מברך עלי' חי שהכל דאין דרך לאוכלו חי והוא מחתכו חי לפני הבהמה שתאכלנו חי נמצא שאין הטחינה מכשירתו לעיקר פריו. שהרי קרא חי מברך עלי' שהכל דלא חשוב אז עיקר פרי. וע"כ הוא דומה קצת לדבר שאינו גידולי קרקע דאינו בו טחינה מאחר דעיקר גידולו אינו להאכיל חי וכן נבילה לפני הכלבים שהם יאכלו חי. ואין הבהמה בשעה שניזונת מן הקרקע [דמה"ט נקרא גד"ק] עומדת להאכיל חי לכלבים רק לאדם שיאכלנה צלי או מבושל נמצא שאינו טוחן למה שהוא עיקר גידולו. ונראה לי סיוע לסברא זו מהא דביצה עיסה חצי' של ישראל חצי' של גוי אסור לאפותה בי"ט דהא אפשר למיפלגה בלישה. מיתבי עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ונאפת ביו"ט [אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה ואינה נאפת ביו"ט] ואמאי והא אפשר למיפלגה בלישה ע"כ. ויש לדקדק במתני' דתלי האיסור באפי' דוקא ולא בכל עשיית הפת היינו לישה ג"כ ובמשנה שבמשניות וכן בירושלמי גרסינן נעשית. ואין לומר דהגמ' נמי ה"ק נאפת היינו כל הצריך לאפי' והיינו הלישה ג"כ. דא"כ כי מקשה והא אפשר למיפלגה בלישה הו"ל למיפרך הא אפשר למיפלגה בקימחא אלא ודאי דוקא קתני נאפת ואינה נאפת. וטעמי בעי. אשר ע"כ נראה לי דכי היכי דאין טחינה אלא בגיד"ק. ה"נ לישה. ואף דנלוש במים והמים אינם גידו"ק. ולא מיבעיא לר"י דבפ' משילין. מים בטילין בעיסה. וכמאן דליתניהו דמי דלא חשוב שהי' לישה במים. ואפי' לחכמים דקי"ל כוותייהו. מ"מ אין להוכיח ממשכן דאפי' בדבר שאינו גידולי קרקע שייך לישה. די"ל לישה שבמשכן שהי' מלאכה הוא משום הסממנים [והקמח לרב האי] שבו. בשלמא בישול שהמים בעין בפ"ע וכיון שכל מידי דמשכן הי' מלאכה ג"כ גם בישול המים הי' מלאכה. אבל לישה הוא שהמים נבלעין בקמח ואין הכרח שהוא מלאכה מפאת המים שבו דאימא שהוא מלאכה מפאת הקמח כמו עימור דישה טחינה שהוא רק בגדולי קרקע. [ועי' לקמן בביאורנו למלאכת לש סק"ט]. וע"כ עיסת הכלבים בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה לא מבעיא אם אינה ראוי' לרועים הרי הלישה הי' בדבר טחינה בפירות. י"ל שדעתו לומר שאין טחינה בדבר הנפרד אוכל מאוכל. לשון זה נגזר מאוכלא דאפרת. ואינו דומה למחתך ירק שזה צריך לו כדי לבשל ולא לריסוק השחת והחרובין מפני שאינן נאכלין בלא ריסוק. מספר הבתים עכ"ל. וצ"ל דאין נאכלין בלא חתיכה אלא על ידי הדחק וכדעת הב"י והמג"א סי' שכ"ד דבאינו נאכל קודם התיקון כי אם ע"י הדחק לית בי' משום מיטרח באוכלא. אבל אם הי' נאכלין בלא דחק הא קיי"ל מיטרח באוכלא לא טרחינן אלא ודאי שאין נאכלין רק על ידי הדחק. ואעפי"כ לית בי' משום טוחן ומוכח דשחת וחרובין אפי' ע"י הדחק אינן נאכלין בלא ריסוק. ואעפ"כ אינו טוחן ממש רק נראה כטוחן ותולדות טוחן מדאורייתא לא חשיב לי' רק בירק ע"מ לבשלו שהטחינה גורם שבח במאכל. אבל בנאכל כמו שהוא חי שהריסוק אינו משבח אותו רק שהוא קשה ואין הבהמה יכול ללועסו וע"י הריסוק יכול הבהמה לאוכלו אין זה טוחן מדאורייתא. ואפשר הטעם משום דיכול להלעיטה בלא טחינה דק דק ואף האדם הבולע חשוב אכילה דבלע מצה יצא מתבאר מזה דהרמב"ם סובר ג"כ כדעת התוס' דאין טחינה באוכלין. אך אם אינו יכול ללעסו בשניו מחמת שהוא קשה אסור מדרבנן אבל אין בו משום טוחן מדאורייתא כיון שאינו טוחן כדי לבשלו:

שאינו עיקר פריו שעתה אינה ראויה אלא לכלבים. אך אף אם ראוי' לאדם כיון שעשאה לכלבים ומה"ט פטורה מחלה הואיל ועומדת לכלבים לא הוי מלאכה ג"כ מהאי טעמא. ואף שמטמאה טומאת אוכלין היינו משום דמה שהיה ראויה לקבל טומאה בעודה קמח לא פקע. אבל הלישה שהיה מתחילתה לכלבים ואינה מחייבת בחלה. ה"נ לא חשוב מלאכה ותיקון במה שראוי לאדם. ע"כ תני אינה נאפת [ביו"ט] דייקא. אבל הירוש' לשיטתי' דלית לי' האי חילוק בין גד"ק לשאר דברים. שהרי ס"ל השולה דג מהים חייב משום קוצר. הרי דאפי' קצירה שעיקרה מן הקרקע סבירא לי' להירוש' דהוא שלא בגד"ק ג"כ כל שכן שאר מלאכת הפת ע"כ גורס נעשית. והמשנה שבמשניות מסתמא נלקחה מהירושלמי. והרמב"ם והטוש"ע כולם העתיקו נאפת גם הר"ש העתיק נאפת:

(ד) אך בירוש' הובא בתשוב' הרשב"א ח"ד ע"ה. הדין דשחיק תומא כד שחיק במדוכתי' משום טוחן. והרישום נאכל כמו שהוא חי ועיקר אכילתו כשהוא חי כדאיתא בברכות ל"ט:

תחלתו בפה"א שלקו שהכל משכחת לה "בתומי" וכרתי. ומ"מ חייב משום טוחן. ולכאו' זה קושיא לשיט' התוס' והרמב"ם וראי' לדעת הרא"ם וסמ"ג והרשב"א והריב"ש המובא בדברינו בסמוך ולפנינו אות ח' ואות י"א יתיישב זה: