אגלי טל קעו

מתיקון הכתיבה הואיל וחיובו על הכתב אזלינן בתר תיקון גוף המלאכה ולא על קלקול שחוץ למלאכה. ואף שהרמב"ם פסק מלאכה שאין צריכה לגופה חייב ואזלינן בתר תיקון שחוץ למלאכה ואפי' הוא קילקול בגופו כמו מילה והבערת בת כהן אזלינן בתר המצוה שהוא תיקון שחוץ לגופו וחייב אף דס"ל לר' יהודה מקלקל בחבורה והבערה פטור. אך משום דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב אזלינן בתר התיקון שחוץ לגופו אף שיש קילקול בגופו כמבואר בדברי הראשונים בפרק האורג. וה"נ ניזיל בתר קילקול הגדול שחוץ לגופו ואף שיש תיקון קצת בגופו יפטר:

אך שדומה לחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה דפטור אפי' לר' יהודה משום מקלקל ואף שיש תיקון בלקיחת העפר שצריך אל העפר מ"מ כיון שתיקון לקיחת העפר אינו מחמת הגומא שאפי' לא הי' הגומא עם דפנות סביב כגון שהי' שם גבשושית ונטלה הי' תיקון לקיחת העפר אף שלא נשאר גומא עם דפנות וכיון שאין הגומא עם הדפנות סיבה לתיקון העפר חשוב מקלקל בגוף המלאכה ופטור. ה"נ להיפוך בנדון הרמב"ם שקלקול העור מחמת הדיו שבאותיות ואפי' לא הי' שם צורת האותיות ואין צורת האותיות סיבה לקילקול העור לא חשוב מקלקל כלל בגוף המלאכה וחייב:

[יא] וכן השף לשון של מתכת. לשון הרמב"ם פ"ט הט"ו. ועי' לקמן ס"ק כ"א ובמה שכתבנו בביאור מלאכת דש סק"ז בס"ד:

[יב] או הכותש רגבי עפר וכו'. ש"ס מכילתין שם אמר רבא האי מאן דעביד חביתא חייב שבע חטאות פירש"י טוחן הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן:

[יג] או הכותש חרס להחזירו לעפרו וכו'. ירושלמי פ' כלל גדול הדין דשחיק חסף חייב משום טוחן:

[יד] שירק שדרכו לכותשו וכו'. עי' בדברינו לעיל סעיף קטן ז':

[טו] שהי' מחותך דק דק וכו'. הנה סילקא שהיה מחותך דק דק וכתשו בשבת לפי פי' הר"ח והערוך המובא לעיל סק"ז פשיטא דחייב מאחר דחתיכתו לאו היינו טחינתו וא"כ עוד לא הי' נעשה בו מלאכת טחינה כלל. אך לרוב הפוסקים דחייב על חתיכתו אף דכתישתו טוב לו יותר. יש לומר דדומה לנתבשל כמאכל ב"ד דשוב אין חייבין על בישולו. ויש לומר להיפך דכיון שתחילה לא הי' בו רק תולדה לטוחן והשתא נעשה בו טחינה ממש יתחייב. וכדמות ראי' לזה מרמב"ם פ"א מהל' יו"ט דבונה ביו"ט לוקה משום דבונה אינה באוכל נפש לעולם ואין לומר בו מתוך ואף דמגבן בשבת חייב משום בונה וביו"ט מותר לכתחילה מה"ת. וצ"ל להרמב"ם דלא אמרינן מתוך מתולדה לאב דהאב לא הותר וה"נ אב מלאכת טוחן מעולם לא הי' בו. ועמ"ש בביאור מלאכת מבעיר בהא דפסחים ה' גבי מצינו להבערה שהוא אב מלאכה וצ"ע. אבל הכותש סממנין במכתשת ובא אחר וחזר וכתשו עד שיהי' דקה מן הדקה נראה לי שפטור דזה דומה לבישול כמאכל ב"ד דשוב אין חיוב על בישולו. והא דקטורת של יוה"כ שמחזירין למכתשת בעיוה"כ כדי שתהי' דקה מן הדקה. ואלמלא שהי' חיוב מלאכה דאורייתא בדבר מסתמא הי' כותשין ביוה"כ עצמו כדי שלא יפיג ריחה [ובכריתות ו':

שהי' מקפידין על הפגת הריח] ולא הי' חוששין על שבות דאין שבות במקדש אלא ודאי משמע לכאורה דמלאכה דאורייתא יש בדבר. התם היינו טעמא דאין חיוב טחינה לעולם רק כשנטחן כ"כ עד שראוי לדבר הצריך לו והכותש לקטורת יוה"כ אינו חייב עד שיהי' דקה מן הדקה כיון דכתיב בקרא דקה וביומא מ"ה. מה תלמוד לומר דקה והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק אלא להביא [לפני ולפנים] דקה מן הדקה וגבי יוה"כ כתיב חוקה לעכב כל דבר הנאמר בפרשה. וכ"ז שאינה דקה מן הדקה אינה מוכשרת כלל לעבודת יוה"כ ולא חשוב טחינה מקמי הכי. ממילא השוחקן כדי שתהי' דקה מן הדקה היא היא טחינתן וחייב:

[טז] דעצים הנמצא בתוכם דק וכו'. עיין בדברינו לעיל סק"ח:

[יז] אלא כשאין עיקר דרך אכילתן כשהם חיים וכו'. שם אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פירש רש"י מחתכו הדק וכתבו התוס' דוקא סילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי. ונראה הפירוש משום דסילקא צריך חיתוך כדי לבשלו משא"כ בפירות הנאכלין חיין לית בי' משום טחינה. וכן כתב הרמב"ם בפ"ז ה"ה המחתך ירק דק דק כדי לבשלו חייב משום טוחן וכתב בתה"ד סי' נ' דהא דהתירו התוס' לטחון אוכלין משום דאין צריך טחינה דאי בעי אכיל לי' כמו שהוא שלם ולועסו בין שניו. ע"כ. ואיכא למידק מהא דכתב הר"ן בפ' המביא בשם התוס' שלא התירו לבקע עצים ביו"ט אלא מן הקורות הגדולות אבל עצים דקים שנוחין להדליק בלא בקוע אסור דמלאכה שאינה צריכה היא. ומלאכה דאורייתא היא מדאמרינן בפ' כלל גדול האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן עכ"ל. וקשה דאדרבא כיון דיכול להדליק בלא בקוע שוב אינה מלאכה כלל כמו באוכלין כיון שיכול לאוכלן בלא טחינה ללועסו בשניו. ואפי' גבינה קשה ויכול ללועסו ע"י הדחק בשניו כתב המג"א לדעת התוס' אין בו משום טוחן. ומה"ט נמי יש לדקדק בסילקא דהיינו תרדין כמו שפירש"י לעיל ע"ג:

בד"ה דקניב סילקא חותך תרדין מן המחובר מבואר