אגלי טל קעה

שאין הדברים נראין שהרי קמח זה כנוס בתוך העץ ואין הוא טוחנו ואין זה אלא כשובר חבית מליאה קמח והקמח יוצא עכ"ל:

[ט] או קנים כדי לעשות מהן סל וכו'. שם האי מאן דעביד חלתא [פי' כוורת] חייב וכו' ופירוש רש"י העתקנו לעיל ס"ק ז':

[י] או הנוסר עצים כדי להנות וכו'. לעיל ס"ק ח' העתקנו לשון הרמב"ם פרק ח' הלכה ט"ו הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן. משמע לכאורה דאם אינו מתכוין להנות מנסורת פטור. אך הלח"מ כתב וז"ל כלומר דלא יהא שלא ליהנות לא מעצים ולא מהנסורת דזה' מקלקל הוא אלא שדעתו ליהנות מנסורת או מהעצים שיהי' מנוסרים דבהא ודאי חייב אעפ"י שאין דעתו ליהנות מנסורת עצמו לדעתו ז"ל שפסק מלאכה שאינו צריכה לגופה חייב. אך הט"ז סי' ש"ב סק"ו בהא דטיט יבש אסור לכסכסו מבגד דהוי טוחן. וכתב הט"ז דלדעת הר"ן ושאר פוסקים סי' ש"ב גבי סחיטה דאין חיוב אלא בניחא לי' במה שנסחט הנה בלא ניחא לי' במה שנטחן אין בו משום טוחן. והנה יש לומר דאין מחלוקת בין הלח"מ להט"ז כי מקור דברי הפוסקים הנ"ל הוא מכבשים שסחטן לגופן דמותר. והרי הרמב"ם מפרש סוחטן לגופן שאינו מתכוין לסחוט כי אם לרכך וע"כ דברי הלח"מ נכונים לדעת הרמב"ם וכמו שביארנו דעתו ז"ל בביאורנו למלאכת דש ס"ק כ"ז בס"ד. אך מדברי רש"י ע"ד:

סד"ה ואי חייטי' לפומי' ז"ל ויש מפרשים שקודח נקבים בעץ שתוחבין בו ראשי הקנים של שתי ומחייב לי' משום טוחן. ולא נהירא לי דההוא טחינה מלאכה שא"צ לגופה היא עכ"ל. ובודאי פי' היש מפרשים משום שיוצא נסורת. ורש"י לא השיב רק משום מלאכה שא"צ לגופה ולמ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב ה"נ חייב. והרי רש"י הוא המפרש סוחטן לגופן שאינו צריך להמשקה וע"כ דחילוק יש בין דש לטוחן וכמ"ש בביאור מלאכת דש בס"ד משום דדש הוא המפרק רוכל מפסולת המקיפו וכיןן דלא צריך למשקה היוצא רק לאוכל המקיפו אי אפשר לחשוב משקה היוצא לאוכל והמקיפו לפסולת אבל טוחן חשוב אעפ"י שאין צריך לו ):

וראיתי להפמ"ג בפתיחה כוללת להלכות שבת בד"ה טוחן דפשיטא לי' דהא דמחייב להרמב"ם [דמחייב במלאכה שא"צ לגופה] אפי' אין צריך להנסורת מ"מ צריך שיהי' בהנסורת כגרוגרת וכ"כ בס' ראש יוסף דבעי שיעור בנסורת אך מסופק דאפשר לא סגי בניסור כגרוגרת. ובעניותי לא מסתברא דדומה למוציא מת או עצי אשרה דאף שאין בהמת והעצי אשרה שום תועלת כלל מ"מ חייב משום תיקון הבית רק צריך בהמת שיעור טומאה כדי שיתוקן הבית בהוצאתו ואף דשיעור ההוא בעצמו לא מעלה ומוריד כלל. ה"נ אף שאין בניסור שיעור כיון שע"י הניסור מתנסרין הנסרים ויש שיעור בנסרים חייב. ובודאי הקודח קבים בעץ לתחוב בו הקנים רחוק הוא שיהי' בהניסור שיעור ואעפי"כ חייב. ובודאי אם היינו אומרים דלחתיכת הנסרים אין צורך שינסר הנסורת רק שממילא נוסר הנסורת ורק פסיק רישא הוא הי' צריך שיהי' בניסור כשיעור ומנא אמינא לה מהא דהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור ואפי' לר"י דאמר מלאכה שא"צ לגופה חייב האי מקלקל הוא. ולכאורה אינו מובן דהמוציא עצי אשרה לא תיקן בהם והורג מזיקין שאינם ראוין לכלום ולא תיקן בהם וחייב משום שתיקן אצל האדם שלא יזיקנו וה"נ הוא תיקון אצל העפר. ואי משום דהתם נהי שלא תיקן על כל פנים לא קלקל והכא מקלקל הוא. הא בפ' האורג ק"ו. מבואר דלר"י מקלקל בגופו ותיקון חוץ לגופו חייב וכן הוא לפי דעת כל הראשונים. אך בירורן של דברים הוא דמוציא מת ועצי אשרה נהי דא"צ למת ועצי אשרה עצמן מ"מ צריך להוצאתם כדי לתקן הבית וכן הורג מזיקין נהי שא"צ לגוף המזיקין מ"מ צריך להריגתם כדי שלא יזיקו והוצאת המת סיבה לתיקון הבית והריגת המזיקין סיבה לשלא יזיקו. אבל חופר גומא וא"צ אלא לעפרה לצורך העפר א"צ לחפירת הגומא שאלמלי הי' במקום שחפר גבשושית והי' חופר הגבשושית ולא נשאר גומא במקום שחפר הי' לו ג"כ העפר ומה שע"י לקיחת העפר נחפר הגומא עם דפנות סביב אין זה צורך אל העפר ואין הגומא סיבה אל העפר. אך הלוא במכבה גחלת של עץ שלא יזיקו בה רבים למ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב. חייב. וגחלת של מתכת דפטור פירש"י משום דאינו נעשה פחם. הנה דמלאכת הכיבוי הוא עצמות הפחמים דוקא וא"כ במכבה של עץ נמי לצורך שלא יזיקו א"צ לעשיית הפחמים ואין עשיית הפחמים סיבה לשלא יזיקו ואעפי"כ חייב לר' יהודה וכן בהא דכתבו התוס' ביומא ל"ד:

בנתכוין לכבות העליונות והובערו התחתונות מאליהן דלר"י חייב ולר"ש פטור. וכתבו התוס' דתלי בפלוגתא דמשאצל"ג דפסיק רישא הוא שאי אפשר בשום אופן כשחותה שלא יבערו התחתונות שהרי בא לכבות עי"ש. הרי דאף שאין הבערת התחתונות סיבה שעי"ז יתכבו העליונות ואעפי"כ חייב לר' יהודה אך דהתם מתקן במה שעושה פחמין רק דהוא א"צ להם ע"ז מהני הצורך שלא יזיקו. וכן הובערו התחתונות מאליהן ההבערה הוי תיקון שיכול לבשל בהם רק הוא א"צ להם לזה מהני מחשבתו לכבות העליונות. אבל האי מקלקל הוא. נמצא דחיוב מלשאצל"ג לר"י הוא באחד משני אופנים. או שעשיית המלאכה סיבה שיעשה צורכו כמו בהוצאת המת שצריך אל ההוצאה רק שאין לו צורך במת. או שיש תיקון בגוף המלאכה אלא שהוא א"צ לו כמו במכבה מפני החולה שישן שיש תיקון בהפחמים רק הוא א"צ לעשיית הפחמים. וכן בהובערו התחתונות מאליהן שהבערת התחתונות תיקון בעצם אלא שא"צ להבערתם. אבל אם אין תיקון בגוף המלאכה וגם אין המלאכה סיבה שיעשה צורכו פטור. והיינו דאמר רב בדף ע"ה. אימא מילתא דלא ליתי דרי בתראי וליחכי עלי צובע במה ניחא לי'. והא המ"מ כתב בפ"א דרב מחייב במשאצל"ג. ועוד אטו מ"ד כר"י חוכא הוא. אך הוא הדבר דכיון דאין תיקון בצביעתו וגם אין הצביעה סיבה לצורכו פטור לד"ה. ובנ"ד אם לא הי' צריך לנסור נסורת כדי לחתוך הנסרים הי' צריך תיקון בנסורת וממילא הי' צר ך שיעור אך לפי האמת שניסור הנסורת סיבה לחתוך הנסרים אפי' קלקל בנסורת חייב וא"צ שיעור:

והרמב"ם כתב פי"א מה"ש הל"ט הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב. ביאור זה דאף שקלקול העור הרבה יותר הג"ה ) מיהו יש לומר דרש"י סובר כבשים היוצא מהן לאו משקה הוא רק משום דאחשבי' וכשאין צריך להמשקה, לא אחשבי' כלל והוי מפרק אוכל מאוכל. אבל להר"ן דמדמי הנסחט מבגד דלאו מפרק הוא הואיל ואין צריך לו והאי משקה גמור הוא ואעפי"כ פטור יש ללמוד מזה לטוחן. כן יש ליישב דברי הט"ז. מ"מ העיקר דלא דמי דש לטוחן כמ"ש: