אגלי טל קעד

עירובין המובא לעיל ס"ק ה' מבואר שגם בשבת פטור השופך לרה"י והמים יוצאין לרה"ר דהיינו כח שני. הרי דבשבת פטור על כח שני. והר"ן מדמה אשו לכח שני הנה בארנו שדין הב' ששם החיטין בשעה שהרחיים פתוחים ואין כאן רוח ואח"כ בא רוח מצוי' ונטחן להנמוקי יוסף חייב ולהתוס' אפשר ג"כ דחייב ולהר"ן פטור:

והנה דין הראשון ששם החיטין בשעה שיש רוח להנמוקי יוסף פשיטא דחייב. אך לשיטת הר"ן יש לעיין וכן יש לעיין אפי' להנמוקי יוסף אם אינו נטחן ברוח מנוי' רק בשמה ששם החיטין הי' רוח שאינו מצוי' יש לעיין ולומר דלא חשוב שהוא לבדו פעל הטחינה שהרי רוח שאינו מצוי' הוא עלול בכל רגע ורגע שלא יהי'. והנה לכאורה דומה לזורה ורוח מסייעתו דחייב משום מלאכת מחשבת אסרה תורה ופירש"י ב"ק ס'. וניחא לי' ברוח המסייעו. א"כ ה"נ בנ"ד. אך הרא"ש פירש שם משום דכך הי' במשכן זורה ורוח מסייעו. וא"כ בטוחן לא שייך זה. ונראה דתלוי במחלוקת הראשונים שם בשנים שליבו ואין בכל אחד כדי ללבות דלדעת המרדכי פטור. ואף דבעלמא זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב ואפי' לענין משכב הזב. וע"כ הטעם גבי אש משום דלא עשה מעשה בגוף הניזק. וכתבנו במלאכת זורה ס"ק ד' אות ג' דקושיית הש"ס מזורה הי' משום דהמעשה בהמוץ שמפריחו והמלאכה היא באוכל. וא"כ בטוחן דהמעשה באוכל שבו המלאכה אין צריך לטעם מלאכת מחשבת אסרה תורה וחייב אפי' לרא"ש. אך לרוב הפוסקים שגם זורה ובורר המלאכה הוא בפסולת ואעפי"כ מקשה הש"ס. צ"ל ליבה וליבתה הרוח גרע מזה אינו יכול וזה אינו יכול וא"כ בטוחן לפי פירש הרא"ש כה"ג בצירוף הרוח פטור ):

דין השלישי שפתח הרחיים בשעה שהי' רוח. פשוט שדינו כאילו שם חיטין אז דהא אשקיל עלי' בידקא דמיא חשוב מעשיו לענן שחיטה וחיוב מיתה דרוצח:

דין הרביעי אם אח"כ פתח הרחיים בעת שלא הי' רוח ואח"כ בא רוח. נראה דיש לדמותו לזרק כלים מראש הגג והי' כרים תחתיו ובעוד הכלי באויר בא אחר ואפי' הוא עצמו וסילק הכרים דפטור וכן בסנהדרין זרק חץ ותריס בפני הנרצח ובא אחר ואפי' הוא עצמו וסילק את התריס פטור. והכא נמי סילוק הדף טרם הגיע יש לעיין ברחיים שלנו שיש שם כיס שבו מתרקד הקמח והוא בירור אוכל מפסולת שוב נוכל לחייבו מתולדה דזורה שחייב ברוח המסייעו משום שכך הי' במשכן. וכה"ג במהרש"ל בביאור הסמ"ג דיני בורר וז"ל ובנפה וכברה דחייב היינו שהפסולת למטה אבל בענין אחר הוי תולדה דמרקד עי"ש. הרי דאף דמרקד הוא בקמח כמ"ש רש"י ע"ה:

בסוף הסוגיא מ"מ נוכל לחשוב זה למרקד. וה"נ בנ"ד אף שהוא בקמח נוכל לחשבו תולדה לזורה שחייב אפי' ברוח מסייעו. ויש לחלק דזורה בטעמא תליא מילתא דעיקר מלאכתו ע"י רוח ע"כ חייב ברוח מסייעו אבל ריקוד שאין עיקרו ע"י רוח פטור:

הרוח חשוב כסילוק התריס טרם הגיע החץ בפניו וכמו סילוק הכרים טרם הגיע הכלי לארץ ופטור. והרוצה לעמוד על עיקרן של דברים יעיין בביאורנו למלאכת זורה. ומפני שאין כל החילוקי דינים שכיחים לא העתקתי אותם בפנים. [ז] דק דק כדי לבשלו. בש"ס מכילתין ע"ד:

א"ר פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן. פירש"י מחתכו הדק. וכן פירשו התוס' קי"ד בד"ה אלא שעושה חתיכות דקות מאד. וכ"כ הרמב"ם בפכ"א הי"ח החותך ירק דק דק כדי לבשלו הרי זה תולדת טוחן. והנה במ"ש הרמב"ם דהוא תולדה כן משמע ברש"י קכ"ח. במ"ש האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן משמע דלאו טוחן ממש היא רק דומה לטוחן והוא תולדה וכמ"ש הרמב"ם בפ' ז' ה"ד התולדה הוא הדומה לאב מאלו האבות אך לקמן גבי חלתא פירש"י עשאו דקות מאחת שתים או שלשה ה"ז טוחן. משמע דהוי אב:

ונראה ליישב דהנה יותר קשה על הר"ח והערוך דגבי פרים סילקא פירשו שהוא כעין כתישה ואינו כעין חיתוך חייב משום טוחן. משמע דהמחתך אינו חייב משום טוחן וגבי חלתא פירשו דקדק הקנים חייב משום טוחן וצ"ל דס"ל דוקא סילקא שאם כותשו היטב טוב לו יותר דסילקא היינו תרדין כמו שפירש"י לעיל ע"ג:

גבי קניבת סילקא וכן בברכות ל"ט גבי מיא דסילקא וכן בעירובין כ"ח:

דמקשה מתרדין לסילקא מבואר דסילקא היינו תרדין ובברכות שם תבשיל של תרדין יפה ללב וכו' והא דעביד תוך תוך פירש"י ששלוק ונמחה מאוד. וע"כ כתישתן ודאי טוב להם ע"כ ס"ל דאינו חייב עד שיכתשנו. אבל קנים לחלתא שאם ידוכו לא יצלחו לחלתא כלל שוב דקדוקם זה טחינתם. וגבי סלית סילתא פי' העריך בפי' הב' המבקע עצים עי"ש. ומשום דעצים נסורת שלהם אינו טוב להבערה כמו עצים דקים ע"כ ביקועם זה טחינתם. ובזה יבואר פירש"י הנ"ל לפי מה שהעלינו ריש מלאכת קוצר בהא דתולש תולדה דקוצר דמ"מ התולש דבר שדרכו בתלישה הרי זה קוצר ממש והוא אב. וכ"ש בקנים לחלתא שאין להם טחינה אחרת רק חתיכתם דחתיכתם זהו טחינתם ממש. ומצינו חילוק זה ג"כ בגמרא גבי לש באפר דלאו בר גיבול הוא נתינת מים לתוכו זהו גיבולו. ואפשר דלדעת ר"ח והערוך דגבי סילקא חתיכתם אינו תולדה לטוחן ממילא בחלתא די שיהי' תולדה לטוחן ודוקא לפירש"י דבעלמא חתיכה דק דק הוא תולדה שוב גבי חלתא הוי אב. דומה לתולש דבעלמא הוי תולדה והיכי דאורחי' בהכי הוי אב אבל לפירש ר"ח דבעלמא פטור אינו דומה לתולש דבעלמא הוא תולדה וע"כ אף בחלתא אפשר דאינו אלא תולדה:

[ח] וכן המבקע עצים לחתיכות דקות וכו'. שם אמר רב מנשה האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן ונאמרו בזה ג' פירושים פירש"י עצים להבעיר אש וכן הוא פירוש הב' שבערוך ופי' ר"ח. ופי' הא' שבערוך וכן הוא ברי"ף עצי דקלים שעומדין שובי שובי פי' נימין נימין וכשמפרק אותן הנימין יוצא מביניהם כמין קמח דק. ובתשו' הרשב"א ח"ד סי' ע"ה בסוף דברי הרב השואל ז"ל ובמה שפי' הרי"ף דסלית סילתא שהטעם מפני הקמח הדק כתב הרב הכהן ז"ל דצ"ע דלא גרעי עצים מסילקא עכ"ל. פי' ולמה לי' משום הקמח תיפוק לי' דבעצים כשמדקדקם בעצמותם שייך בהו טחינה. והנה י"ל דהרי"ף סובר כיון דעצים לאחר דקדוקם יש בהן אורך אינן דומין לסילקא שעשאם דקים בין באורך בין ברוחב בין בגובה. ומ"מ אין ראי' מהנ"ל דהרי"ף יסבור אין טחינה במבקע עצים שהרי הר"ח פי' ג"כ מפני הקמח הדק כהרי"ף והרי הר"ח עצמו פי' הא דחלתא וז"ל דקדק הקנים חייב משום טוחן. פירוש הג' הוא פירוש הרמב"ם הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן (וזה שסיים הרמב"ם אבל המחתך עצים אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל ביצה קלה נראה שלמד דין המדקדק עצים דחשוב טוחן מעביד חלתא או מקו"ח מסילקא דיש בו כתישה ממש ואעפי"כ חייב המחתך כ"ש עצים] והנה דין המחתך עצים מוסכם מכל דהוי טוחן ודין המפרק נימין מאחר שהשמיט הרמב"ם פר"ח והרי"ף נראה דלא ס"ל. גם במאירי כתב על פי' זה