אגלי טל קעג

הרא"ש שם משום דכך הי' במשכן. ועמ"ש בפי' דברי הרא"ש ההם בחידושיי למלאכת זורה בס"ד. אבל בעלמא לא מהני מחשבתו לחייב גרמא ואזדא לה סתירת הב"מ:

(ו) אך מה שכתב בס' מחצית השקל בשם מה"ר פיוויש כ"ץ דבמוגמר וגפרית ליכא חיוב חטאת לא מחוור דאיתא בירושלמי פ' כלל גדול. המלבנו. ההן דמגפר. פי' הק"ע האי דמעשן בגפרית על בגדים חייב משום מלבן. אך ז"א שהרי רש"י פירש גפרית תחת כלי כסף ולא שייך ליבון אלא בבגדים. אך עוד שם בירושלמי הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני משום צובע. ועיי"ש בפי' הק"ע ובפני משה. וה"נ במניח גפרית תחת הכלים להשחיר הצורה יש בו חיוב צובע. וכן משמע בתוס' בסוגיין י"ח:

סד"ה ולב"ש במ"ש והכלים עליונים מתגפרים ונצבעים. מבואר דבגפרית הוי צובע ואזדא לה תירוץ כמר' פיוויש ונשארו דברי המג"א תמוהים. והדין ברור דלא כמג"א והנותן חיטין לרחיים של מים חייב. וכמו ברחיים של יד שמנענע הרחיים בידיו חייב. ה"נ הנותן לתוך רחיים של מים דהא אין חילוק בין מקרב הדבר אל האש או האש אל הדבר כמ"ש התוס' ריש הכונס:

(ז) וראיתי בס' נתיב חיים שדחה ג"כ ראיית המג"א. ומ"מ גם על מ"ש המג"א דמהתוס' משמע דחייב. דחה הנתיב חיים וז"ל דלא דמי למצודה שאם נכנס בשעת פרישתו חייב דכיון דבשעת פרישתו נכנס הוי כאלו צד בידים. ומהא דהדביק פת בתנור נמי לא קשה מידי דאפוי' תולדה דבישול שהי' במשכן לא הי' באופן אחר שהסמנין נתבשלו ממילא ע"י האש אבל טחינה מה שהי' אותה אב מלאכה אצל משכן כתישת הסמנין במכתשת לא הי' אלא בידים א"כ מנ"ל לחייבינהו חטאת ברחיים של מים כיון דאתי ממילא עכ"ל:

(ח) ואין דבריו נראין לי שהרי במנחות נ"ו [שהביא המג"א] הניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה מאלי' חייב עלי' כמעשה שבת. פירש"י כי היכי שהניח בשר ע"ג גחלים בשבת ונצלה מאליו חייב. והרי בחימוץ ליכא טעמא דהי' במשכן ואעפי"כ חייב. אלא א"כ תאמר דמה שהי' במשכן לא מהני רק אם נחשב ג"כ מעשיו בשאר דברים. ומ"מ אף שנחשב מעשיו אם לא הי' כה"ג במשכן פטור בשבת. והא ליתא שהרי בשבת ע"ג:

אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק ר' אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פירוק בכך. ומ"מ אם הי' הדרך כך הי' חייב על מה שנעשה בכוחו אף דבמשכן לא הי' רק בגופו. וכן במשנה ק"ב. זרק לעשות חבורה ונזכר עד שלא נעשית חבורה הא לא נזכר חייב אף שלא עשה חבורה בגופו רק בכחו. וחובל תולדה דשוחט שהי' במשכן רק בגופו מ"מ חייב על כחו משום דכחו כגופו דמי. ה"נ כיון דחשוב מעשיו כדמוכח מהא דהניח שאור ע"ג עיסה כנ"ל חייב אף שלא הי' במשכן ממילא. ואין להביא ראי' להיפך מהא דקיי"ל ד':

דלא ילפינן זורק ממושיט. הרי משום דלא הי' במשכן זריקה רק הושטה בידים. פטור. ה"נ בזה. דשאני הוצאה שאין חייב על תולדה אלא א"כ היה התולדה במשכן כמ"ש התוס' ריש שבת. וע"כ כיון שאינו ממש כמו שהי' במשכן פטור. הא בשאר מלאכות. אף שאינו ממש כמו במשכן הוי תולדה כמו תולש תולדה דקוצר. ובהוצאה כה"ג פטור כיון דבהוצאה גם התולדה צריכה להיות במשכן וכ"כ הרשב"א שם עיי"ש. אבל בטחינה הוי הטוחן ברחיים של מים תולדה דטוחן ברחיים של יד או כותש במכתשת. ומ"מ אינו אב מלאכה כמו התולש דבר שדרכו בתלישה כגון בצלים הוי אב כמו שכתבנו בריש מלאכת קוצר:

דשאני התם דאורחייהו רק בהכי. אבל טוחן אורחי' נמי ברחיים של יד. הנה נתבאר היטב דהטוחן ברחיים של מים הוי תולדה דטוחן:

(ט) ומ"מ אינו חייב רק על החיטין הנטחנין בסיבוב ראשון של גלגל אחר נתינתו החיטין לתוך הרחיים. אבל הנטחן בסיבוב שני נראה דאינו חייב עליו דגרמא בעלמא הוא וכהא דחולין ט"ז. בנטל הדף והלכו המים וגלגלו את הגלגל וסכין קבוע בגלגל ושחט הנשחט בסיבוב הראשון כשר והנשחט בסיבוב שני פסול דלא חשוב כח אדם והמים הם המגלגלים. וה"נ הנטחן מכח סיבוב ראשון בעת נתינת החיטין חשוב מכח הנותן וחייב. אך הנטחן מכח סיבוב שני חשוב מאליו ודו"ק היטב. ואין לחלק ולומר דוקא בסילוק הדף שהוא רק סילוק המונע והמים הולכים מאליהם אבל אם יתן מים מרחוק והמים הולכים הלאה ומגלגלים חייב. וא"כ בנתינתו החיטין גם כן יתחייב כיון שאין חילוק בין מקרב המים אל הגלגל שיטחנו החיטין בין מקרב החיטין למקום שמים מסבבים הגלגל. ליתא דאפי' ישפוך מים והולכים הלאה ומגלגלים לא חשוב כוחו. כהא דרש"י עירובין הנ"ל בשופך ברה"י והולכים לרה"ר דפטור. וכן בחולין ק"ז. האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים פירש"י דלאו מכח גברא קאתי שכבר עבר כח השופך והם מקלחין מאליהן עי"ש. ואם נתן החיטין להתיבה שעל פני הרחיים בעוד הרחיים סגורים היינו שתחוב דף בפני המים שלא ידחפו את הגלגל ואח"כ סילק הדף ג"כ חייב על סיבוב הראשון. וכהא דאשקיל עלי' בידקא דמיא דסנהדרין ע"ז:

הנ"ל:

[ו] והטוחן ברחיים של רוח וכו'. הנה יש בענין זה אופנים האחד ששם החיטין בעוד שיש רוח והרחיים פתוחים. השני. ששם החיטין בשעה שהרחיים פתוחים ואין רוח וכשבא אח"כ רוח מצוי' נטחן. השלישי. ששם החיטין בשעה שהרחיים סגורים ואח"כ פתח את הרחיים בעת שהי' רוח. הרביעי. שאח"כ פתח הרחיים בעת שלא הי' רוח ואח"כ בא רוח מצוי' ונטחן:

ונבאר תחלה דין השני. והנה בריש ב"ק אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו הוי תולדה דאש. ולמה דקיי"ל אשו משום חציו. ובנמוקי יוסף פרק כיצד דגם בשבת חייב על אשו משום חציו. א"כ ה"נ חשוב כאילו טחן הוא בעצמו. ועי' בתוס' סנהדרין ע"ז. דלמה דקיי"ל אשו משום חציו חייב מיתה על שנפל ברוח מצוי' והמית. לפי"ז יש לומר דה"ה לענין שבת וכדברי הנמוקי יוסף הנ"ל. אך בחידושי הר"ן שם דרק ממון חייב ואפי' ארבעה דברים אבל לא מיתה ואינו מתחייב מיתה אלא א"כ נתנו לתוך האש ממש. ודומה לאשקיל עלי' בידקא דמיא דבכח שני פטור ודכוותי' בממון חייב מדינא דגרמי. [מדברי הר"ן אלו משמע דס"ל גרמי חייב בארבעה דברים דלא כהרמ"ה] וכיון דמדמה הר"ן אשו לכח שני נראה דפטור בשבת שהרי כת שני לא מהני להחשב כחו גבי שחיטה וה"ה לענין שבת. ועוד דברש"י