אגלי טל קעב

מלאכת טוחן [א] אחד הטוחן תבואה וכו'. הטוחן הוא אב מלאכה שכן היה טוחנין סממנין במשכן וכמ"ש רש"י מכילתין מ"ט:

ד"ה הם זרעו וקצרו וטחנו ולשו נמי סממנין לצבוע. ולדעת רב האי ור"ח הי' במשכן טחינה בתבואה למנחת התמיד וחביתין וכמו שנתבאר בסייעתא דשמיא באריכות בפתיחת החיבור עיי"ש:

[ב] של יד. עיין לקמן ס"ק ה':

[ג] השוחק סממנין ותבלין. כתב הרמב"ם בפ"ט הלכה ט"ו כל השוחק תבלין וסממנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב. המחתך ירק תלוש הרי זה תולדת טוחן עכ"ל. הרי מבואר דשוחק במכתשת הוא אב מלאכה ורש"י ביצה ד':

בכותש רגבים לכסוי דם. וז"ל וכותש תולדה דטוחן. ולכאורה משמע דכל כותש הוא רק תולדה. אך אפשר דכוונתו כותש ביד ומשום דבעפר לא הוי כותש ביד שלא כדרכו. והוי תולדה דטוחן. כמו תולש ביד תולדה דקוצר בכלי. או יש לומר דבעפר לעולם הוי רק תולדה. שהרי גבי לש כתב הרמב"ם המגבל את העפר הרי זה תולדת לש. וכן כתב רש"י בילה ל"ב:

בד"ה שרקין לי' תנורא. וז"ל דגביל טיט תולדה דלישה הוא ואף דלישת קמח הוא ג"כ גיבול כהא דאחד נותן את הקמח ואחד נותן את המים חייב דברי רבי ר"י בר"י אומר אינו חייב עד שיגבל. ובגמ' הטעם משום דקמח בר גיבול הוא. הרי דלישת קמח הוא הגיבול. ומ"מ גיבול עפר אינו רק תולדה. ה"נ כתישת רגבי עפר אינו רק תולדה. אבל כותש סממנין במכתשת אף לדעת רש"י הוי אב מלאכה כיון דדומה ממש לטוחן. וכמ"ש רש"י במבריך ומרכיב דהויין אב מלאכת זורע ואפי' לדעת הרא"ם והמאירי והרמ"כ דמבריך ומרכיב תולדות הם. מ"מ כתישה במכתשת נראה דהוי אב מלאכה דאפשר במשכן גופי' הי' כותשין הסממנין במכתשת:

[ד] במכתשת של מתכת וכו'. עי' לקמן ס"ק כ"ח ושם נתבאר בס"ד דדוקא מכתשת של מתכת או של אבן. אבל של עץ פטור אבל אסור:

[ה] (א) הנותן חיטין וכיוצא בהן וכו'. כתב המגן אברהם סי' רנ"ב דהנותן חטים לרחיים של מים בשבת פטור עד שיטחן ברחיים של יד והביא ראי' מהא דמכילתין י"ח. ת"ר פותקין מים לגינה ומתמלאת והולכת כל היום כולו מניחין מוגמר תחת הכלים כו' ומניחין גפרית תחת הכלים כו' אבל אין נותנין חיטין לרחיים של מים אלא כדי שיטחנו מבעוד יום מאי טעמא אמר רבה מפני שמשמעת קול. אמר לי' ר' יוסף ולימא מר משום שביתת כלים אלא אמר ר' יוסף משום שביתת כלים. והקשו בתוס' דהא מסקנא דגמ' דמאן תנא שביתת כלים ב"ש הוא. מה הקשה ר' יוסף לרבה וכי אינו טוב יותר להעמיד הברייתא כב"ה, ותירצו התוס' דלא ס"ל לר' יוסף טעמא דהשמעת קול כלל. ומסתבר לי' טפי לאוקמי כב"ש. וכתבו התוס' עוד דלא ס"ל לרבה טעמא דב"ש דמתניתין משום שביתת כלים. דאל"כ מה הוצרך ר' יוסף להביא ברייתא דשביתת כלים. הו"ל לאתויי מתניתין. אלא ודאי ס"ל לרבה טעמא דב"ש משום גזירה דילמא עביד לי' בשבת ואיכא חיוב חטאת עכ"ד התוס'. והשתא אי אמרת דהנותן חטים ברחיים של מים בשבת איכא חיוב חטאת אכתי הו"ל לר' יוסף לאתויי מתניתין ואי הטעם משום גזירה גם ברחיים יאסור משום גזירה. אלא ודאי ברחיים של מים אי עביד בשבת ליכא חייב חטאת עכ"ד המג"א. וכל האחרונים תפסו על המג"א. דא"א לפרש כלל הברייתא משום גזירה דא"כ מוגמר וגפרית מאי טעמא שרי. ולפי הטעם משום שביתת כלים משני הש"ס דמנחי אארעא. אך אי נימא הטעם משום גזירה אכתי איכא הגזירה:

(ב) ובמחצית השקל תירץ בשם מהר' פיוויש כ"ץ דמניחין מוגמר וגפרית אין הפירוש שמניחין אותם על האש שתחת הבגדים אלא שכבר היה מונחים על האש בפ"ע והניח את האש עם המוגמר וגפרית שעלי' תחת הבגדים דהשתא אי עביד בשבת ליכא חיוב חטאת:

(ג) ובס' בית מאיר תפס ג"כ על המג"א. דא"א לפרש כלל משים גזירה דא"כ הא דפותקין מים לגינה נמי נגזור. דהא המשקה מים לזרעים חייב חטאת. וכפי הנראה ס"ל להב"מ ג"כ כמהר' פיוויש הנ"ל דמוגמר וגפרית ליכא חיוב חטאת. ע"כ התחכם לסתור ראיית המג"א מהא דפותקין מים לגינה:

(ד) והנה על סתירתו מפותקין מים לגינה יש להשיב. מהא דסנהדרין ע"ז:

אמר רב פפא האי מאן דכפתי' לחברי' ואשקיל עלי' בידקא דמיא גירי דידי' הוא ומחייב. ופירש"י בכח ראשון שהניחו סמוך לשפת הים וכשפינה להם דרך מיד נפלו עליו אבל בכח שני שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתם מגדרותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם גרמא הוא ולא מכוחו. וע"כ בהא דפותקין מים לגינה שפירש"י פותקין עושין נגר קטן משפת המעיין לגינה נראה שרחוק קצת שיעור נגר קטן א"כ כשפותח והמים באים דרך הנגר קטן לגינה. הוא דומה ממש להא דסנהדרין שכח שני דחשוב גרמא. ובשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה הא גרמא שרי. כדאיתא במכילתין ק"כ:

לענין גרם כבוי וכן בעירובין פ"ח. פירש"י דאי שפיך למים ברה"י ויוצאין לרה"ר פטור עי"ש. וה"נ כיון שלא השקה הגינה להדיא רק פותח מעיין הרחוק מגינה והלכו לגינה פטור וליכא גזרה:

(ה) אך יש לסתור זה ולומר כמו שמחלק הש"ס ב"ק ס'. גבי ליבה וליבתו הרוח שאם אין בליבויו כדי ללבות פטור ומקשה הש"ס מ"ש מזורה ורוח מס מסייעתו ומשני לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל בנזקין גרמא הוא. הרי דאף דבנזקין גרמא הוא מ"מ בשבת חייב משום דניחא לי' ומ"מ אסרה תורה. ה"נ בפותח מעיין שילך לגינה יתחייב משום דניחא לי'. וגרם כבוי דשרי היינו טעמא משום דאינו מתכוין שיעשה פחמים והוה מלאכה שא"צ לגופה שפטור משום דלא הוי מלאכת מחשבת רק מדרבנן אסרו אף דלאו מלאכת מחשבת הוא. מ"מ שוב מותר משום דגרמא הוא. דאי אפשר לאסור משום מחשבתו דאדרבא לאו מלאכת מחשבת היא. אך בהא דעירובין דמשמע ברש"י דאי שפיך להו להדיא לרה"ר איכא איסורא דאורייתא ע"כ אתיא כמ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב ואעפי"כ אי שפיך להו ברה"י והמים יוצאין לרה"ר פטור ה"נ בנ"ד. והא דזורה ורוח מסייעתו פירש