אגלי טל טז

זורע ומשני תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי. פירש"י בא"י קשה הוא ואינו יכול לכסות בלא חרישה עד כאן. וא"כ הזורע דתני במשנה קודם החורש היינו זריעה בלא כסוי הרי דזריעה בלא כסוי הוא אב מלאכה ור' ינאי חידש דמחפה ג"כ נחשב זורע שהיא מצרכי הזריעה וכעין שכ' הרמב"ם בסחיטה שהיא מצרכי הכיבוס כמו שהגסה מצרכי הבישול וע"כ חייב המחפה ג"כ והא דהטומן לפת כו' יתבאר לפנינו במלאכת קוצר באר היטב בעז"ה ושם יתבאר דאדרבא משם מוכח דאף במגולה הוי זריעה:

[ח] (א) ואפי' חזר ולקטן. ראיתי לבאר זה הדין אם יש לדמותו לרודה פת מן התנור טרם שתאפה דמפטר כבש"ס שבת ג':

או לא. ונ"ל ראי' מהא דאיתא פ"א דכלאים מ"ט ומייתי לה במכילתין ד' נ'. הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם מקצת עלין מגולין אינו חושש משום כלאים ולא משום שביעית וניטלין בשבת וענין שביעית היינו לענין זריעה בשביעית (כמ"ש הר"מ בפי' המשנה והמאירי] וכתבו רש"י ותוס' דהא דנקט עלין מגולין לענין נטלין בשבת קתני אבל באינך לא איכפת לן דאפי' כולו טמון לאו זריעה היא כיון שאינו מתכוין לנטיעה. וברשב"א ור"ן בחדושיהם משמע דאפי' השרישו אינו חושש משום שביעית כיון שלא התכוין לכך. והנה אם נאמר דחיוב זריעה הוא אפי' עקרן עד שלא השריש דחשוב זריעה תיכף כיון שראוי ליגדל א"כ מה בכך שלא נתכוין לזרוע הא פסיק רישי' הוא אלא ודאי דלא חשוב זריעה אלא בהשרשה וכיון שלא נתכוין לכך אפי' השריש לבסוף מיתר שהי' אפשר שלא תשריש:

(ב) אולם יש לחלק בין זריעה דשביעית לזריעה דשבת דבשביעית דכתיב ושבתה הארץ שבת לד' לא מיחייב אלא בקליטת הקרקע וכדאי' במנחות לענין עומר דבעינן השרשה משום דכתיב אשר תזרע בשדה. וה"נ כיון דכתיב שדך לא תזרע לא מיחייב עד שיקלוט. אבל בשבת יש לומר דחייב תיכף בשעת זריעה. ומהאי טעמא בשביעית אסור אם זרע בערב שביעית רק שקולט בשביעית עי' ר"ה דף יו"ד:

ובתוס' ד"ה שלשים ושלשים]:

(ג) אך יש להעיר מהא דכתב הרמב"ם ויובא אי"ה לפנינו בסמוך השורה חיטין ושעורין במים חייב משום זורע. וציינו המ"מ והכ"מ מש"ס זבחים צ"ד:

והכי איתא שם שרה זרע פשתן חייב ופריך אילימא משום דמקדח. אי הכי אפי' חיטין ושעורין נמי. ומשני משום דעביד לישה. והוא תמוה דלכאורה מפורש להיפך. וצ"ל דהרמב"ם פי' אלא משום דעביד לישה חייב תיכף. משא"כ בחיטין ושעורין חייב דוקא בשריי' זמן מרובה עד שיצמחו ושוב מצאתי כן במג"א סי' של"ו. ואי אמרת דבזורע חייב תיכף בשעת זריעה כיון שראוי לצמוח. א"כ בשריי' נמי נימא דחייב תיכף כיון שראוי להשהותן ויצמחו. מיהו יש לומר דדוקא בזורע דדעתו לשהותן. משא"כ בשורה חיטין ושעורין שדעתו להוציאן א"כ אינו עומד לצמוח. ובאמת אם שורה חיטין ושעורין במים כדי שיצמחו חייב תיכף משעה ששרה וכמו שיתבאר לקמן ס"ק ט"ז י"ז בס"ד:

(ד) וכ"כ יש לומר בהא דכתב הספר יראים ויובא אי"ה לפנינו בנותן לפני התרנגולים לאכול לא יתן הרבה רק בכדי שיוכלו לאכול בשני ימים קודם שיצמחו דאף דחיוב זורע חל תיכף מ"מ כיון שאינו עומד לצמוח מחמת שיאכלוהו התרנגולים לא הוי זורע. אולם לפי"ז נראה דאם אינו ברור שיאכלוהו התרנגולים אף דאפשר שיאכלוהו התרנגולים ולא הוי פסיק רישי' לענין צמיחה מ"מ כיון דאפשר שיצמח תשוב זורע והוי פסיק רישי' לענין זריעה ואסור. ובש"ע מהרב ראיתי שמתיר אפי' באופן זה ומוכח לכאורה דאין איסור אלא בצמיחה ממש:

(ה) שוב ראיתי דאין ראי' כלל מהטומן לפת. דמבואר שם הטעם בר"ש דכיון דלא השרישו ואינו רוצה בהשרשתן לאו זריעה הוא. ולשיטת רב הואיל וקצתו מגולה ואינו רוצה בהשרשה לאו זריעה הוא ואפי' השרישו ולשיטת חדושי הר"ן הואיל וטמן אגודה ואינו רוצה בהשרשה לאו זריעה אפי' השרישו. ואין ההיתר משום דבר שאין מתכוין דא"כ הי' הפירות נתפסין בקדושת שביעית. אי מ"מ זריעה הוא למה יגרע מספיחין הצומחין מאליהן ועוד מבואר בירושלמי פ"ה דמעשרות דלר' יוחנן התולש מהן בשבת פטור הואיל ומקצתו מגולה ואינו רוצה בהשרשתן. הנה מבואר דאינו רוצה בהשרשה מבטל ממנו תורת זריעה ואין ראי' כלל מהא דהטומן לפת. וע"כ נדחה נמי הראי' מנתן לפני התרנגולים ואינו ברור שיצמחו דמותר אף דהוי פ"ר לגבי זריעה דחשוב זריעה הואיל ואפשר שיצמחו. ולהנ"ל אין ראי' כלל דכיון שלא השריש ואינו רוצה בהשרשה לא חשוב זריעה כלל כנ"ל דברי הר"ש. בפרט בנ"ד דנתינה לאכול לפני התרנגולים לא הוי כדרך תולדת זריעה ולאו זריעה הוא כלל אם לא השרישו וא"כ כיון דלא הוי פסיק רישי' לענין השרשה שוב לא הוי פסיק רישי' לענין זריעה:

(ו) והנה בזריעת כלאים משמע בירושלמי פ"א דכלאים ה"ח לפי הפי' הפני משה דאין חיוב אלא בשעה שקלט דאיתא התם זרע שני מינים בבקעה שני מינים בחורבה שני מינים וחילקם גדר ר' יוחנן אמר פטור ר"ל אמר חייב [מודה ר"ל בזורע ע"מ לחלקם גדר שהוא פטור] ופי' הפ"מ אם אחר שזרע המינים חילקן בגדר פליגי ור' יוחנן אמר פטור ואי אמרת דהחיוב משעת זריעה אף שעדיין לא קלט איך יפטור אח"כ ע"י חילוק גדר דהא כבר נתחייב. ואין לומר דבתחילה הי' דעתו לחולקם אח"כ בגדר. ליתא דבזה גם ר"ל מודה דפטור וע"כ דאין חיוב בזריעת כלאים אלא בשעה שקלט. ולפי"ז יש לומר דה"ה בשבת כן. האומנם שיש לחלק דדוקא בכלאים דהוא חובת קרקע ע"כ אין חיוב רק עד שיקלוט בקרקע כהא דעומר דאינו מתיר אלא בהשרשה מדכתיב אשר תזרע בשדה וכנ"ל. מ"מ יש לומר כן שדין שבת כמו כלאים דאינו חייב עד שיקלוט. ואף דאינו קולט אלא בחול. מ"מ י"ל כדברי הנמוקי יוסף גבי אשו משום חציו דבאותה שעה נעשה הכל ואף דבשבת בעינן תחלתו וסופו שגגה. היינו משום שצריך להיות שוגג בשעה שחל האיסור למפרע ומ"מ אפי' אז הוא חול חייב. ומצינו בכובש כבשים בשבת שאסור משום דחשוב כמבשל ואף שלא חשוב כבוש אלא לאחר מעל"ע ואז הוא חול. ובמנחות כ"ו:

בקומץ ומנחת נסכים שמעלן ומקטירן עם השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה ואף שזמן הקרבתו אינו אלא ביום וע"כ משום שנחשב דבשעת העשיי' נעשה הכל:

(ז) אך ראיתי בספר החינוך פרשת תצא סי' תקמ"ח וז"ל ועובר ע"ז וזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לוקה מדאורייתא מיד שזרען אבל לענין שיאסרו בהנאה אינן אסורין מיד שזרען עד אחר השרשה עכ"ל. הרי מפורש דחשוב זריעה אף שלא יקלוט לבסוף דאם לא הי' האיסור רק כשיקלוט לבסוף איך ילקה קודם שעושה העבירה בפועל שעדיין אפשר לתקן שיוציאם וזה ברור ) והא דירושלמי ענין אחר הוא כמבואר פרושו בר"ש שמתוך ידו זרען כאחת וכשנפלו לארץ נפל אחד מצד הג"ה וחכם אחד השיב דאין ראי' לנידן דידן מדברי החינוך אלו