אגלי טל קסט

לחלק לפי מאמר הגמ' שבועות כ"ג. שתי' בכלל אכילה איתא אכילה בכלל שתי' ליתא והוי האוכל כמו פסולת לענין משקין אבל המשקה לא חשוב פסולת לענין אוכלין דמשקה חשוב אוכל ג"כ דשתי' בכלל אכילה. ע"כ פרש"י להיפוך שהחיוב על מה שבורר הנסיובי מתוך הגבינה המעורבת דהנסיובי משקה והגבינה אוכל המעורב הוי פסולת לענין משקין. וחשוב אוכל מתוך פסולת. ובזה יתבאר פרש"י שחולק על המפרשים שפירשו דהמחבץ היינו מעמיד החלב בקיבה. והוא לפי מה שנתבאר דחיוב על המשקה שבירר מתוך האוכל המעורב בה וזה לאחר העמדה שכבר נבדל הגבינה לעצמה והנסיובי לעצמו רק שמעורבים זה בזה אך קודם העמדה שהכל משקה אחת חלב. והוה מפרק משקה ממשקה. ואין לומר כיון שלאחר העמדה נפרש הגבינה שפיר חשוב בורר משקה מגבינה. ליתא דסוחט ענבים לתוך הקדירה הרי הנשאר מענבים פסולת הוא שאינו ראוי לאכילה אלא כיון שכל הענבים כמות שהן ראוים לאכילה לא חשוב מפרק מפסולת וכ"כ בתוס' רי"ד שם עי"ש. ה"נ כיון שהחלב כמות שהיא כולה משקה לא חשוב בורר משקה מאוכל ):

(ב) ולשיטת הפוסקים שכתבנו לעיל בביאור מלאכת זורה סק"א אות ז' דמין שאינו צריך לו אי אפשר לחושבו אוכל [וכן לדעת המפרשים והרמב"ם מכללם דמחבץ היינו מעמיד החלב בקיבה. דא"א לחייבו משום בירור הנסיובי שהוא משקה כיון דתחילה הי' הכל משקה] א"א לומר דחייב על בירור הנסיובי דהנסיובי יהי' נחשב אוכל רק על הגבינה דגבינה הוא האוכל. וקשה דהא הכל מין אחד ובמין אחד הא לא חשוב בורר רק בפסולת גמור. ואמנם שהרב המגיד כתב ריש הל' שביתת עשור לחלק בין דברים לחים ליבשים שבלחים חייב אף על מה שאינו פסולת גמור. אך ז"א רק לדעת הרמב"ם דמחייב המשמר יין עכור קצת. אך הרמב"ן והר"ן שפוטרין אף שרובא דאינשי לא שתי לי' בלא סינון מ"מ כיון דאפשר לשתותו כך לא הוי בורר הרי דאפי' בדברים לחים לא הוי בורר אלא ח"כ בוררו מתוך פסול גמור. וקשה מחבץ. [והרב המגיד ודאי דעתו כדעת הרמב"ם שלא הביא כלל דעת הרמב"ן] ואפי' לדעת הרמב"ם קשה שהרי הרמב"ם פ"ז ה"י מפרש מחבץ שנותן קיבה בחלב כדי לחבצו וא"כ מפריש אוכל מאוכל שהחלב אוכל גמור ומשמע במג"א סי' שי"ט ס"ק ט"ז דאפי' בדברים לחים לא הוי ברירה ועיין בתו"ש שם:

אשר ע"כ נראה דחייב משום שהגבינה הוא אוכל והחלב לא הי' אוכל וכן הנסיובי אינו אוכל. ואף דשתי' בכלל אכילה היינו כשדנין על השותה אבל המשקה איננה אוכל. ותדע דחוץ משבעה משקים שאינם מטמאים משום משקה אין להם טומאה כלל ואפי' משום אוכל אין מטמאין כמ"ש הרמב"ם ריש הל' טומאות אוכלין. ואפי' לדעת הראב"ד שם דמי פירות שאינן זיעה כגון שסחט הפרי מטמא משום אוכל וכמו שביאר הצל"ח שיטתו בסוגיא דר"ח סגן הכהנים סי' פ"א ואני מצאתי שכן דעת הר"ש להדיא פ"ב דמכשירין מ"ג ). היינו משום שנסחט מפרי דינו כפרי שגוף הפרי נסחט לתוכו אבל בציר הוא מפורש בבכורות דלאו בר קבולי טומאה הוא כלל משום דזיעה בעלמא הוא. וחלב פשיטא שאין גוף בשר הבהמה בתוכה וא"כ אינו אוכל כלל ע"כ הגבינה שמפריש מתיך החלב הוי מפריש אוכל מפסולת דחלב ונסיובי שאינם אוכלין חשובים לגבי האוכל כפסולת. וכמו חולב דחשוב נמי דש אוכל מקליפת הפסולת כיון שהבהמה איננה משקה וה"נ כיון שהחלב והנסיובי אינם אוכלין. ולפי מ"ש אין צורך לחלק בין לחים ליבשים אפי' לדעת הרמב"ם במשמר יין עכור קצת לפמ"ש בביאורנו למלאכת מרקד ס"ק ד' דטעם הרמב"ם דהוי מברר שמרים שהם פסולת גמור מתוך אוכל:

(ג) ק"ל לדעת רש"י דמחבץ היינו הנותן הקפוי בכלי וחשוב לי' אוכל מתוך פסולת מכלל דס"ל דהיורד למטה דהיינו הנסיובי הוא האוכל כנ"ל. וא"כ דומה למשמר ממש וא"כ שוב תלוי בפלוגתא דרבה ור"ז במשמר. דלר"ז חייב רק משום מרקד ולרבה חיובו או משום בורר או משום מרקד ולמה בשמעתין פשוט דמחבץ חיובו משום בורר. ואפי' לפי מה שביארתי לדעת התוס' דהנסיובי חשובים פסולת והגבינה אוכל וא"כ אינו דומה למרקד. שהאוכל למטה. מ"מ יקשה לרבה דפסק הרמב"ם כוותי' דמשמר חייב משום בורר ג"כ אף דבורר קטניות פסולת למטה ומשמר אוכל למטה. מ"מ כיון ששוה בענין אוכל הג"ה אך קשה למ"ש בשיטת רש"י דחייב על ברירת הנסיובי ואף שלא נתכוין לבירורם ולפי זה נצטרך לחלק בין כבשים שסחטן לגופן דר"פ. חבית דשאני בורר מדש. וא"כ בשני מיני אוכלין אם תאמר דכשבורר אותו שאינו חפץ לאכול חשוב פסולת מתוך אוכל אפי' בורר שחפץ לאכול יחשב פסולת מתוך אוכל דהא מוכח בירושלמי דכל אחד נחשב כפסולת לגבי השני. וישבנו בביאורנו למלאכת זורה סק"א אות ו' דעל מין שאינו חפץ בברירתו פטור כמו כבשים שסחטן לגופן. אך למ"ש בשיטת רש"י דלא דמי לכבשים הדרא קושיין לדוכתא. ואם תאמר דרש"י ס"ל כמשמעות הרב המגיד דשני מיני אוכלין לעולם חשוב אוכל מתוך פסולת א"כ בשני מיני אוכלין כשבירר ביד יהיה תולדה דבכלי כיון דלרש"י מיירי בשבירר לאכול לאחר זמן. וא"א לומר כמו שתירצנו במק"א משום דאפשר לברר פסולת מתוך אוכל והוא מברר אוכל מתוך פסולת הוי שינוי. דהא בשני מיני אוכלין לעולם חשיב אוכל מתוך פסולת. ובאמת הדבר מסופק בעיני אם רש"י גורס בפלוגתא דר' ירמי' ור"א "שני" שאף שבגמ' שלפנינו כתיב שני' הנה באו"ז ובר"ן לא נכתב גם בדר"י ור"א "שני" עי"ש. ואפשר דס"ל כר' יוחנן דירושלמי דפוטר אוכלין מתוך אוכלין. וראיתי במגן אבות שהביא ראי' שגם רש"י מודה להתוס' שגם באוכלין מתוך אוכלין שייך ברירה מהא דנותנין ביצה במסננת של חרדל שאין נותנין אותו אלא למראה. ועי' פירש"י שם. ועפ"י פי' הב"ח דאי לאו שאין נותנין אלא למראה הי' נחשב בורר משום דחלמון וחלבון שני מינים דהרי דבשני מינים שייך ברירה. ולפמ"ש דס"ל כר' יוחנן דירושלמי אין קושיא משום דלר' יוחנן פטור אבל אסור והוצרך לטעם שאין נותנין אלא למראה שיהי' מותר:

הג"ה ) וז"ל הר"ש שם תניא בתוספתא מ"פ שנפל לתוכן טיפת מים כ"ש טמאין דברי ר' מאיר וחכ"א הולכין אחר הרוב. וכתב הר"ש בפי' הב' וז"ל אי נמי טמאין ממש אם נגעו בטומאה דכיון שנפל לתוכן טיפת מים הוכשרו עכ"ל. ומשמעות דבריו דמי פירות חשובים אוכל הוא דבר פשוט ואף חכמים אינן חולקין אלא דר"מ סובר שהם מוכשרים לקבל טומאה בטיפת מים שנפל לתוכן. וחכמים ס"ל כיון דרוב מי פירות הטיפה מים שנפלה בתוך המי פירות בטלה בהן ואינה מכשרת. ונ"ל טעם מחלקותם דר"מ סובר בתחילת נפילה שעדיין לא נתערבה הטיפה הוכשרו המ"פ. וחכמים ס"ל כיון שסופה להתערב הוא כמעורב. אבל לר"מ א"א לומר כן דא"כ כל עיסה שמוכשרת במים שנילושה הלוא כשנתן בה המים סופו ללוש המים והקמח לעשות עיסה ואז יהיה הכל אוכל. בשלמא לחכמים לא קשיא דאינהו לית להו בשום מקום כל העומד לקצור או לגזוז או לפדות כקציר וכו' רק בדבר שממילא שבזה הכל מודים (כמו שביאר הח"ס מכמה ראיות מסופו ליטרף ומענבים אדומות בהדם דנפסל משום דסופו להשחיר]. וע"כ בטיפה שנפלה שפיר נאמר משום דסופה להתערב ממילא כמעורב דמי ואינו מכשיר אבל - אפילו בעומד ע"י מעשה נדון על שם סופו. וכיון שהלכה רווחת שעיסה שנילושה במים הוכשרה לקבל טומאה. ה"ה בזה דלדידיה אין חילוק בין עומד ע"י מעשה או ע"י מה שבא מאליו: