אגלי טל קסד

אוכלין בכלי דחייב על האוכלין ופטור על הכלי משום דעיקר מחשבתו על האוכל והכלי טפל אל האוכל ואם צריך גם אל הכלי חייב אף על הכלי. הרי דאף שמחשבתו בכלי לצורך האוכל ג"כ וע"ז פטור על הכלי והרי מעורב בו מחשבה שאינה למלאכה מ"מ חייב מחמת מחשבת הכלי לצורך עצמו. ה"נ אף שמחשבת התורמסין לאכילת עצמם פטור עלי'. מ"מ כיון שמחשבתו ג"כ לאכילת הפסולת חייב. וזה מדיוק בלשון הר"ח במה שכתב דלא מכוין במלאכה אלא לאכילה בלבד והיינו אכילת עצמו בלבד. ועי' מה שכתבתי לקמן בדין בורר אוכל מאוכל:

(ד) וראיתי להב"ח שמחק הגירסא דאי לא שקלי לי' מיסרח. ובאמת פירש"י קשה להבין. ואפשר לפרש דברי הגמ' הואיל ואי לא שקלי לי' מיסרח כפסולת מתוך אוכל דמי. הרי דאין היתר באוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר רק בשהברירה הוא רק לצורך אכילת לאלתר ואינו בורר רק בשעה שצריך לאוכלו. וע"כ הברירה והאכילה דבר אחד והכל נחשב דרך אכילה. אבל תורמסין דאי לא שקלי לי' מיסרח ואפי' לא הי' רוצה לאוכלן עכשיו רק להצניעו ע"כ הי' בוררן עכשיו דאי אינו בוררו מיסרח. והרי הברירה והאכילה שני דברים וכפסולת מתוך אוכל דמי. דכמו בכל ברירת פסולת מאוכל שהברירה בפסולת והאכילה באוכל מחולקים הברירה והאכילה וחייב ה"נ מחולקים כנ"ל וחייב. ולדעתי פי' זה מקובל יותר מכל הפרושים שנאמרו בזה שכולם קשים בעיני כתורמוס. ולפי' זה לא קשה שהרי אוכל מה שבורר כיון שאין הברירה עכשיו לצורך אכילת לאלתר לבד. אך מה אעשה שלא ראיתי לאחד מהראשונים שיפרשו כן. [טו] (א) יש בהם משים בורר. בברייתא דף ע"ד. היו לפניו מיני אוכלין. פירש"י לא גרסינן שני ובתוס' גורסים שני. ואותו שאינו חפץ לאכול חשוב פסולת. וכן פירש הרא"ש. והנה למאי דקיי"ל דבשני מיני אוכלין נמי שייך ברירה אין היתר לברור אותו שאינו חפץ לאכול אפי' רוצה לאכול מין השני לאלתר. וכן כתב התה"ד בשם אחד מהגדולים אך ראיתי להמבי"ט בספרו קרית ספר וז"ל בורר אוכל מתוך פסולת או שבירר מין אוכל שאינו רוצה לאכול ממין אחר שרוצה אם בנפה וכברה חייב דהוי דרך ברירה בכך ובורר פסולת מתוך אוכל אפי' ביד חייב ואפי' בורר אוכל מתוך פסולת בידו אם להניחו לאח"ז חייב ובשני מיני אוכלין אם בורר בשחרית לבין הערבים אפי' ביד חייב עכ"ל. הרי דבשני מיני אוכלין ובורר אותו שאינו חפץ לאכול כדי לאכול השני לאלתר אינו חייב אלא בנפה וכברה. וכן משמע בהר' המגיד שכתב פסולת מתוך אוכל לעולם חייב ושני מיני אוכלין הרי הן כאוכל מתוך פסולת עכ"ל ולא חילק בין אם בירר אותו שחפץ לאכול או אם בירר אותו שאינו חפץ לאכול. ונראה שהי' גרסתו בברייתא היו לפני מיני אוכלין. ובדר' ירמי' שני מיני אוכלין וכמו שהוא בגמרא שלפנינו. וע"כ בשני מיני אוכלין שייך ברירה מהא דר' ירמי' אך מדפטר בקנון ותמחוי ולא חילק בין אם בורר המין שחפץ לאכול או אותו שאינו חפץ לאכול. ש"מ דס"ל דבשני מיני אוכלין אפי' בירר אותו שאינו חפץ לאכול בקנון ותמחוי פטור. ודינו כאוכל מתוך פסולת. ממילא דביד מותר. וטעם הדבר יש לומר דס"ל דטעם החילוק בין אמ"פ ובין פמ"א כמ"ש הר"ן משום דעיקר ברירה הוא פסולת מתוך האוכל. ושני מיני אוכלין לעולם לאו עיקר ברירה הוא:

(ב) אך נראה להביא ראי' מתוספתא פי"ז דשבת דבורר מין אחד מחבירו כדי לאכול מין השני לאלתר חייב. והכי איתא התם נתערבו לו פירות בפירות בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן בורר ומשליך לפני בהמתו. ואם בירר אלו בפ"ע ואלו בפ"ע או שליקט עפר וצרורות מתוכן חייב עכ"ל. והנה בירושלמי פ' כלל גדול הביא התוספתא זו דבורר ואוכל בורר ומניח על השלחן. ובמקום סיפא דתוספתא דאם בירר אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן כתב בירושלמי ובלבד שלא יבור את כל המין. ופי' בקרבן עדה משום דניכר הברירה במין הנשאר. והיינו סיפא דתוספתא דבירר אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ומה שהירושלמי שינה לשון התוספתא נראה לי משום דהתוספתא אינה מחייבת אלא ברוצה בברירת שניהם. ע"כ אמרה בירר אלו בפ"ע ואלו בפ"ע. דהמשמעות הוא שנתכוין בברירת שניהם. אבל הירושלמי שסובר דאפי' על מין שאינו חפץ בברירתו חייב כמו שכתבנו בביאורנו למלאכת זורה סק"א אות ז' דהירושלמי אזיל בזה לשיטתו. ע"כ אמר ובלבד שלא יברור את כל המין דממילא נברר מין השני ואף שלא נתכוין לו חייב. והנה מדברי הירושלמי דובלבד וכו' נלמד פי' התוספתא דהאי בירר אלו בפ"ע ואלו בפ"ע קאי ארישא דבזה אפי' בורר ואוכל חייב. ונראה לי דלהתוספתא אפי' רוצה גם במין השני להאכיל לאלתר לאורחים אחרים חייב. דאי נימא דהתוספתא מיירי כשהמין השני רוצה להניח לאוצר או לבו ביום למה לי למימר בירר אלו ואלו הלוא אין החיוב תלוי רק בברירת מין הב' שאינו חפץ לאכול לאלתר. ואפי' יקח מאלו ומאלו יחד מעורבים רק ששייר מין הב' מבורר נמי חייב. אלא ודאי דהתוספתא מיירי דגם מין הב' בירר לאכול לאלתר. והחיוב הוא משום דמין הא' לגבי הב' חשוב פסולת מחמת שהמין השני מתתקן בברירת מין הראשון ממנו. והו"ל כבורר פסולת מתוך האוכל וחייב על המין שבירר בידיו. ומה שאוכל המין שבירר בידיו לא מתני להתיר כיון שיש תיקון במין השני. וכעין שכתבנו לעיל ס"ק י"ד גבי ברירת תורמסין עי"ש היטב. וא"כ כיון שאין חיוב רק על מין שבירר בידיו משום דהו"ל כבורר פסולת מתוך אוכל. ע"כ דוקא בירר אלו ואלו חייב אבל אם מאלו ואלו יחדיו כשהן מעורבין ושייר מין השני מבורר פטור כיון שלא בירר רק מין השני שאוכלו לאלתר. ועיין בביאורנו למלאכת זורה סק"א אות ח':

(ג) ולפמ"ש יש ליתן עוד טעם על מה שהירושלמי משנה לשון התוספתא. דלפי הירושלמי שביארנו בביאור מלאכת זורה סק"א אות ה' דס"ל דבורר פסולת מתוך אוכל המלאכה הוא באוכל המתקנה מהפסולת. אם בירר שני המינים לאכול ולהאכיל אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן לאלתר ודאי מותר. ע"כ נקט ובלבד שלא יבור את כל המין דהמשמעות הוא שאינו מתכוין לברור מין השני כלל ומסתמא אינו אוכלו לאלתר. ומ"מ מדהביא הירושלמי בשם התוספתא ובלבד שלא יבור את כל המין משמע דהא דבוררן אלו לעצמן ואלו לעצמן היינו שבורר כל המין ואל"כ לא נקרא בוררן אלו לעצמן ואלו לעצמן אף שרוצה בברירת שניהם. ואף דבורר מקצת פסולת חייב למאן דסובר דמלאכת בורר היא בפסולת הנדחה מהאוכל דשפיר חשוב תיקון באוכל אף שלא בירר ממנו כל הפסולת ואף שלא בירר האוכל מ"מ הוא ברירה בפסולת. מ"מ בשני מיני אוכלין ורוצה לאכול שניהם בשבת כשאינו בורר כל המין האחד לא חשוב תיקון לגבי מין השני. דאי משום שבורר מקצת מין הראשון מן השני. ומין הראשון חשיב פסולת לגבי השני והרי בירר ממנו מקצת פסולת. הלוא לעומת זה קלקל לגבי מין הראשון הנשאר בשני כיון שהשני