אגלי טל קסג

שהיא מדרבנן התירו מן המנחה ולמעלה לצורך הלילה כאילו אכל מיד. ומשמע דקאי גם על הוצאת האוכל מתוך קליפת אגוזים. ותמוה דמ"ש מקליפת שומים ובצלים דהוי ברירה דאורייתא. ולכאורה י"ל דוקא קולף שומים ובצלים שעושה מעשה בקליפה אבל הוצאת האוכל שעושה מעשה באוכל מותר וטעם החילוק דכ"ז שהוא בתוך הקליפה הוי הקליפה שומר לפרי ולא חשוב פסולת [שהרי השומר מצטרף לשיעור לענין טומאת אוכלין. ועי' ברא"ש ספ"ק דביצה] וע"כ לא חשוב בורר אוכל מתוך פסולת שגם כשהי' מעורב לא הי' מעורב בפסולת שאז לא הי' נחשב פסולת. אבל כשקולף השומים ועושה מעשה בקליפות שפיר חשוב בורר פסולת מתוך אוכל דהרי ע"י הוצאה זו נעשה פסולת וכמו סוחט ענבים דחשוב דש שמפרק משקין מאוכל ואף שתחילה הי' כולו אוכל כיון שעכשיו נעשה משקה מאוכל. ה"נ כיון שעכשיו נעשה פסולת חשוב פמ"א. ועמ"ש בביאורנו למלאכת מרקד סק"ה בביאור שיטת רמב"ם במסנן יין שם נתבררו דברים אלו היטב:

אך א"א לומר כן שהרי דין חיוב קליפת בצלים הוא מירושלמי והא הירושלמי ס"ל דאפי' בורר הפסולת לא נחשב המלאכה רק באוכל כמו שביארנו בביאור מלאכת זורה סק"א בס"ד. ומ"מ הוי בורר וה"ה אם מוציא האוכל דהוי בורר וע"כ נראה שהד"מ לשיטתו ברמ"א סי' תק"י סעי' ב' ומשמע דס"ל שם דכ"ז שהם בקליפתם לא מיקרי פסולת והמג"א שם סק"ד השיג עליו מקליפת שומים דירושלמי. וע"כ לדינא הוצאת האוכל מתוך קליפת האגוזים הוי מלאכה דאורייתא לדעת הירושלמי. אך דברי הירושלמי אלו אף שהביאוהו הפוסקים כמבואר בב"י ס"ס שכ"א לכאורה אינו לדעת כל הפוסקים כי לפי טעם הרמב"ן באיסור בירור פסולת מתוך אוכל לאכול לאלתר משום שאינו אוכל מה שבורר דברי ירושלמי אלו אינם הלכה. דהא ודאי כדי לאכול מיד מותר. דאל"כ א"א לאכול אגוזים בשבת דלאחר ששבר האגוז א"א שלא יגע אח"כ בקליפה רק באוכל לבד. והא משנה שלימה שנינו קורנס לפצע בו את האגוזים אלא ודאי לאכול מיד מותר כמ"ש הפוסקים וטעמא בעי כיון שקולף ומסיר הפסולת הרי בורר פסולת מתוך אוכל אפי' לאכול לאלתר אסור ולפי הטעם שכתבנו והוא טעם הר"ן משום דעיקר ברירה שבמשכן הי' פסולת מתוך אוכל. וע"כ בשני מיני אוכלין דעת המבי"ט להתיר לברור אף המין שאינו רוצה לברור עתה. משום שאינו עיקר ברירה והוא בגדר תולדות בורר י"ל קליפת פירות נמי לאו עיקר ברירה ואפי' פסולת מתוך אוכל מותר. אך לטעם רמב"ן אין היתר לברור רק אוכל מתוך פסולת משום שאוכל מה שבורר. קשה. אך לק"מ דירושלמי לשיטתו דאפי' בורר פסולת מתוך אוכל אינו נחשב הברירה רק באוכל וא"כ אוכל מה שבורר. ובאמת לדעת הירושלמי מותר לברור פסולת מתוך אוכל כדי לאכול מיד אבל לפי גמ' דידן דפסולת מתוך אוכל נחשב הברירה בפסולת מוכרח לומר דאין בקליפת פירות משום ברירה כלל:

אך לפימ"ש בס"ק י"א דוקא בקולף שתי פירות אבל הקולף אחת אין בו משום בורר אין ראי' משם ושפיר י"ל דבאמת אפי' לאכול לאלתר אסור והא דקורנס לפצוע בו אגוזין היינו שאוכל האחת טרם יפצע השני. ועוד לפימ"ש הט"ז סי' ת"ק סק"ד שאם א"א לברור האוכל ולא יגע בפסולת מותר לברור הפסולת אין ראי' משם כלל. ועיין בביאורנו למלאכת זורה ס"ק יו"ד שלדעת התוס' רי"ד בספר המכריע מוכרח דהש"ס דידן פליג על הירושלמי:

[יד] (א) כפסולת מתוך האוכל דמי וכו'. בגמ' דף ע"ד. חזקי' אמר הבורר תורמסין מתוך פסולת שלהן חייב. לימא קסבר חזקי' אוכל מתוך פסולת אסור. שאני תורמסין דשלקי לי' שבעה זימני ואי לא שלקי לי' מיסרח וכפסולת מתוך אוכל דמי. כתב הר"ח שמעינן דאוכל מתוך פסולת מותר כדי לאכול לאלתר ע"ש. והיינו דמסקנת הש"ס דדוקא משום דכפסולת מתוך אוכל דמי. אבל לולי זה הי' מותר לאכול לאלתר. ולפי"ז מוכח דהא דאמר חזקי' הבורר תורמסין חייב היינו אפי' לאכול מה שבורר לאלתר דאל"כ לא הי' צריך להטעם דכפסולת מתוך אוכל דמי. וקשה לי לפי טעם הרמב"ן בפסולת מתוך אוכל דאסור לאכול לאלתר משום דאינו אוכל מה שבורר א"כ כאן שאוכל מה שבורר. אפי' תחשוב מה שבורר כפסולת ומה שהניח כאוכל נמי יפטור. ולכאורה י"ל דס"ל כמו שפירש"י אהא דבורר תורמסין. וז"ל מששלקן פעם אחת וכו' ואי לא שלקי לי' מיסרח גרסינן הילכך מששלקן פעמים ושלש חשוב לי' פסולת הואיל ואי שביק לי' הכי דלא הדר שליק להו מסרחי וכשהוא נוטלן מתוך שאר מינים גרועין המעורבין בהן כפסולת מתוך אוכל דמי דהני שאר מינים לא מסרחי דגמר בשולייהו בפעם ראשונה ושני' עכ"ל. וכיון שהמינים חשובים שבורר עדיין אינם ראוים לאכילה עד שישלקם ד' או ה' זימני ואינו אוכל מה שבורר לאלתר. רק שאר מינים שנגמר בישולם הוא אוכל לאלתר וזה לא מהני. והוכחת הר"ח דפסולת מתוך אוכל אסור אפי' לאכול לאלתר מדלא מפליג חזקי' היינו דלא מפליג אם אוכל שאר מינים לאלתר או לא. אבל מין שבורר א"א לו לאכול לאלתר שמחוסר שליקה ד' או ה' זימני. ועמ"ש בסק"א אות ט"ו ליישב קושיות התוס' על רש"י בד"ה והתניא חייב:

(ב) אך ז"א שהרי בפר"ח שלפנינו הביא ראי' דאוכל מתוך פסולת לאלתר מותר מדמשני שאני תורמסין דכפסולת מתוך אוכל דמי. משמע דהכי הוא המסקנא דאוכל מתוך פסולת מותר לאלתר ומוכח דהא דמקשה לימא קסבר חזקי' אוכל מתוך פסולת אסור היינו אוכל מתוך פסולת לאלתר. ועלי' מסיק שאני תורמסין כו' ולעולם אוכל מתוך פסולת לאלתר מותר. אבל אם הי' מקשה לימא אוכל מתוך פסולת אסור היינו לאחר זמן ממילא כדמשני שאני תורמסין כו' הרי המסקנא אוכל מתוך פסולת לאחר זמן נמי מותר. אלא ודאי המקשה רצה להוכיח דאוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר נמי אסור ואי מין שבורר תורמסין אי אפשר לאוכלו לאלתר מה מקשה:

(ג) ונראה ליישב עפ"י פי' הר"ח בסוגיא בטעם היתר לאכול לאלתר וז"ל מ"ט מלאכת מחשבת אסרה תורה והאי לאו מלאכת מחשבת הוא דלא מכוין למלאכה אלא לאכילה בלבד עכ"ל. והיינו דלאכול לאלתר מה שבורר אינו מחשבת מלאכה רק מחשבת אכילה אבל הבורר פסולת מתוך אוכל מחשבתו דהוא לברור הפסולת לאכול האוכל שפיר חשוב מחשבת מלאכה כיון שאין מחשבה זו לאכול מה שבורר. וע"כ הבורר תורמסין שכוונתו לאכול מה שבורר וגם כוונתו לברר הנשאר שהוא כאוכל לגבי התורמסין עצמם. הרי במחשבתו מחשבת מלאכה ג"כ. ותוכן הדברי דמלאכת מחשבת ה היינו מחשבת תיקונו דהא מקלקל לא חשוב מלאכת מחשבת. וכשאין תיקון בברירתו רק מה שמחשבתו עליו לאכול לאלתר לא הוי מחשבת מלאכה. אבל תורמסין מתוך פסולת שלהן כיון שיש תיקון גם בברירת הפסול כנ"ל הרי יש כאן מחשבת מלאכה ג"כ. ויש לדמותו להמוציא