אגלי טל קסב

מן המנחה ולמעלה דמותר דחשוב כמו לאלתר] ממילא אפי' כיון לבו ביום אמחשבה לא מחייבינן לי' דגרמא הוא כמ"ש רש"י גיטין הנ"ל רק לכתחילה אסור אפי' כיון לערב דטרח משבת לחול. ועיין במה שכתבנו במלאכת דש ס"ק ל"ו אות כ"ב:

[יא] (א) ויראה לי דאם קלף בצל אחד וכו'. נראה לי דענין בורר אוכל מפסולת הוא כשהפסולת מפסיק בין האוכלין ואם בא לאכול קודם שיברר הרי אוכל גם הפסולת ע"כ צריך לברר הפסולת. אבל אוכל ופסולת המונחים זה אצל זה כשנוטל האחד ומניח השני אין בו משום בורר. וע"כ אם יקלוף בצל אחד אין בו משום בורר כלל שהבצל הי' בתוך הקליפה במקום אחד בפ"ע ואין הפסולת מפסיק ואי משום שהפסולת מקיף זה ענין דישה ולא ברירה. רק הקולף בצלים שהקליפות מפסיקות בין האוכלין הוא דהוי ברירה. ובירושלמי עגולים מגו עגולים רמונים מגו רמונים הוי ברירה משמע אבל רמון מגו רמונים לא הוי ברירה. והקרבן עדה כתב שם עגול מגו עגולים הוי ברירה ולענ"ד אינו מדוקדק. ודוקא רמונים מגו רמונים שהרמונים שאינו חפץ בהם מפסיקות בין אותם שחפץ בהם אבל עגול מגו עגולים אין זה ברירה כלל דמה לו בזה שעגולים אחרים מונחים אצלו. ואפשר כוונת הק"ע שהעגול שהוא מברר הוא הפסולת שאינו רוצה בו רק בהעגולים אחרים והעיגול הפסולת מפסיק בין העגולים וצריך להסירו משם:

(ב) ולפי מה שכתבתי נראה לי ליישב סוגיא דשבת ע"ה. הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר חייב שתים שהי' ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה אמר רבא מ"ט דרבנן קסברי אין דישה אלא בגידולי קרקע. ובתוס' ע"ג:

דהטעם משום דילפינן להו מסממנים שבמשכן עיי"ש ופשוט הוא. וק"ל טובא דהא פציעת חלזון גופה הי' במשכן לצורך תכלת וכיון דפציעה היינו דישה איך פטרת לי' משום שלא הי' במשכן רק בגידולי קרקע. והא הי' במשכן שלא בגידולי קרקע בפציעת חלזון עצמו. ולר' יוחנן דאמר דברייתא כשפצעו מת אבל פצעו חי חייב משום נטילת נשמה י"ל דבמשכן מסתמא היו פוצעין אותו חי כי היכי דלציל צבעי' והי' הפציעה מלאכה משום נטילת נשמה ואין ראי' שהי' נחשב מלאכת דישה. ועי' מ"ש לקמן בסמוך בשם הראב"ד. אך לרבא דאמר אפי' פצעו חי לא מחייב משום נטילת נשמה קשה. ולפמ"ש י"ל לפי מה שכתב הראב"ד להשיג על הרמב"ם שכתב פ"ט הי"ד העושה עין הצבע חייב משום צובע וכתב בהשגות הובא לשונו בהר' המגיד שם] א"א בישול סממנין דגמרינן מיני' מבשל ת"ל משום צובע המים וכו' והה"מ תירץ ז"ל ואי משום מבשל סממנין ש קשה הראב"ד אה"נ וחייב שתים אבל אנן ילפינן שהבישול מלאכה וחייבין עלי' עכ"ל הה"מ. אך סברת הראב"ד דא"כ שהי' בבישול סממנים מלאכת צובע שוב אין ללמוד משם מלאכת בישול. דלא נוכל למילף ממשכן אלא משום שא"א שיהי' דבר במשכן שלא הי' מלאכה וכיון שהוא מלאכת צובע מנין לנו שהי' עוד מלאכת מבשל. והנה ידוע שהחלזון כשעולה יוצא הרבה במקום אחד כהא דסנהדרין צ"א. עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחר למחר נעשה כולו חלזונות עי"ש פירש"י וא"כ כשפוצעין אותם ולוקחין את דמם הוי בורר דם החלזונות מתוך הפסולת שהוא גופם של חלזונות שמפסיקים בין דם חלזון זה לחלזון זה והוא כמו כל בורר אוכל מתוך פסולת. וכיון שיש בו מלאכת בורר שוב לא נוכל ללמוד ממנו שדישה מלאכה. וא"א לנו ללמוד מלאכת דישה רק מסממנים שבמשכן שהם גידולי קרקע. אבל הא דשבת דצד חלזון והפוצעו לשון יחיד ובחלזון אחד אין בו משום בורר ע"כ אינו חייב אלא אחת. ותדע דהא דשבת בחלזון אחד מדאינו חייב אלא אחת ואי צד הרבה חלזונות הרי גופים מחולקים ) כמו שחטה ואח"כ שחט שני בני' דפ' אותו ואת בנו דסופג שמונים משום דגופים מחולקים הכי נמי יתחייב חטאות כמספר החצזונות. וע"כ שאינו צד רק חלזון. אחד ופוצעו ולית בי' חיוב בורר. אבל במשכן שהי' פוצעין הרבה חלזונות הי' בו מלאכת בורר. וכבר ביארנו בס"ק כ"א שיש חיוב בורר שלא בגידולי קרקע. ממילא אין ללמוד מפציעת חלזונות שבמשכן חיוב דש שלא בגידולי קרקע דיש לומר שהי' מלאכת בורר שישנו שלא בגידולי קרקע:

[יב] פירות שרוב העולם אוכלין אותם עם קליפתן וכו' כתב המג"א סוף סי' שכ"א עמ"ש הרמ"א דאסור לקלוף שומים ובצלים וכתב המג"א דה"ה דאסור לקלוף תפוחים כדי להניח. והפמ"ג כתב דקליפת תפוחים רוב העולם אוכלין כך בלא הדחק. כוונתו שאוכלין התפוחים עם קליפתן עי"ש. ודבריו נכונים הגם כי לכאורה יש לפקפק מאחר שהקליפה עצמה אינה ראוי' לאכילה פסולת היא. יש ללמוד מסוחט ענבים לתוך הקדירה דהוי מפרק אוכל מאוכל אף דקליפת ענבה אינה מאכל מ"מ כיון שנאכלת עם הזג חשוב כולו אוכל ה"נ בתפוח כיון שרוב אוכלין התפוח עם הקליפה חשוב כולו אוכל. והא דכותש חיטין חייב משום דש אף את"ל שהאוכלין החטה בעינה אינם קולפין היינו משום דחטה אין דרכה לאוכלה בעינה דאכילת חטה בעינה כוסס מיקרי פירש"י שלא כדרכה ואכילתה ע"י טחינה שעושין ממנה פת ואז הרוב מרקדין הקמח להוציא הקליפה ע"כ חשוב הקליפה פסולת. מיהו לא ברירה לי הא מילתא אם רוב אוכלין בלא קליפה ואם קבלה נקבל:

[יג] ויש אומרים שבכל הפירות וכו'. הרמ"א בסי' שכ"א כתב אסור לקלוף שומים ובצלים כדי להניח. ולכאורה משמע איסור לבד והוא נגד דברי הב"י בשם הירושלמי דמבואר דחייב. וע"כ קשה בדברי הד"מ סי' תרי"א בשם מהר"א מפראג הא דמותר לפצוע אגוזים מן המנחה ולמעלה [מעיקר הדין] דוקא לשברם ולהניחם בקליפותיהם עד הלילה אבל להוציא האוכל מתוכם הוי דש [אולי צ"ל בורר] מאחר שאינו רוצה לאוכלם לאלתר. וכן לקנב הירק דוקא בענין שלא תהי' ברירה. וכתב עלי' בד"מ דברירה הג"ה ) יש לומר שזה אינו כ"כ ראי' דלא מצינו גופים מחולקים רק כשהחיוב משום חיותם כמו הבא על נשים נדות שהבא על המתה פטור. וכן שחט שני בני' לגבי אותו ואת בנו. אבל צידת חיות אין החיוב מחמת חיותם ואדרבה תכלית צידתם הוא לשוחטם. ובתוס' שבת ק"ו. בד"ה מה דמלאכת שבת נידון על כוונת תכלית המלאכה עי"ש. אלא שלאחר מיתתם אין צריכין צידה. ומ"מ חיוב צידתם אינו משום חיותם ודו"ק. וגדולה מזה שהצד דגים מתים מתוך הנהר אפשר דחייב. וע"כ נראה לי דאפי' הצד חיות שלא לשוחטם אינו דומה לשאר גופים מחולקים דחייב רק משום חיותם וכיוצא בזה לענין חטאת דבעבירה דאפשר בלא מעשה אפי' במעשה פטור. ומ"מ לשון והפוצעו משמע אחד: