אגלי טל קמד

לעיל סק"ד על הא דמקשי הש"ס דליבה וליבתה הרוח אם אין בליבויו כדי ללבות פטור אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו תירץ רבא כגון שליבה ברוח מצוי' וליבתה הרוח ברוח שא"מ [פירש"י כשמתחיל ללבו' לא הי' נושבת בחזק' ולא מבעי' בכך ובאת רוח שא"מ וליבתה דמילתא דלא סליק אדעתא הוא אבל זורה לענין שבת סגי לה ברוח מצוי' ולהכי איכוין] רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלא"מ אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטו' [פירש"י מלא"מ נתקיימ' מחשבתו דניחא לי' ברוח המסייעתו ולהכי איכוין]. ובתוס' על הא דאיתא במשנ' ליבתה הרוח כולן פטורין פר"י דברוח מצוי' איירי כדמשמע בגמ' דסתם ליבוי דרוח מיירי ברוח מצוי' מדפריך עלה בגמ' וליהוי כזורה ורוח מסייעתו ואי ברוח שא"מ הא ל"ה לי' לאסוקי אדעתא וא"ת כיון דמתלב' ברוח מצוי' יתחייב האחרון של הנחת העצים ואור דבכל דוכתא אשכחן שמתחייב לענין אש בשיכול להזיק ברוח מצוי' וכו' ובסוף דבריה' כתבו אלא נר' לפר' דליבתו הרוח היינו שליבתו הרוח ברוח שא"מ וליבה וליבתו הרוח שבגמ' בין מצוי' בין שאינה מצוי' וכגון שקודם ליבויו כבר בא הרוח שליבתו לבסוף איזה רוח שיהי' דמאחר שבא כבר כך לי שאינה מצוי' כמצוי'. וכן משמע מתוך תירוצו של רבא שתי' כגון שליבה ברוח מצוי' וליבתו הרוח ברוח שא"מ מכלל דמעיקר' ס"ד שמעיק' בא הרוח שלבסוף ליבה עכ"ל והנה מבואר בדבריה' דר"י סובר דליבה וליבתו הרוח דברייתא לא הי' הרוח מתחילה רק בעת ליבויו בא הרוח. ולפי"ז יש להוכיח מדמקשה עלה מזורה ורוח מסייעתו דבזור' מחויב אפי' לא הי' הרוח מתחיל' דאי אינו מחויב אא"כ הי' הרוח מתחיל' א"כ מה פריך עלה דבריי' שלא הי' הרוח מתחיל'. וזה פשוט דאפי' בא רוח שאינו מצוי' חייב כיון דסגי לה ברוח מצוי' וכי משו' שבא רוח יותר חזק יפטו'. אך מה שיש לעיין אם אין הרוח מצוי' יכול להפריח את הקשין שהי' קשים וכבדים ובא רוח שאינו מצוי' והפריח אם חייב. והנה מצד הסברא נר' דפטור דאין לחלק דשאני נזקין דאונס הוא ולא הו"ל לאסוקי אדעתי' אבל בשב' בכך הי' רוצה ליתא דהא פטו' דנזקין לא משו' דאונס הוא דהא בסוף פ' כיצד הרגל נפל מראש הגג ברוח שא"מ והזיק חייב על הנזק והיינו משו' דאדם מועד לעולם ולא מיפטר באונס דרוח שא"מ. וע"כ באש כשאין בליבויו כדי ללבות ברוח מצוי' לא חשוב מעשיו ובשבת נמי פטו' כ"נ ברור אלא שהבה"ג מספק עלינו בסי' תי"ח בהא דפסק הרמב"ם ליבה וליבתו הרוח חייב והראב"ד השיגו שלא חילק כמ"ש בבריי' אם יש בליבויו כדי ללבותו חייב ואם לאו פטור וכ' ליישב שהרמב"ם מפרש הבריי' אם יש בליבויו כדי ללבותו היינו ברוח מצוי' ואם לאו היינו שאין בליבויו כדי ללבותו אלא ברוח שא"מ פטו' ומקשה וליהוי כזורה ורוח מסייעתו דחייב אפי' ברוח שא"מ כיון שכוונתו ללבות [צ"ל לזרות] ומתרץ רבא כיון דסגי לה בזור' ורוח מסייעתו אפי' ברוח מצוי' כמו שפירש"י לכן חייב שם אפי' ברוח שא"מ משא"כ בנזקין כשלא נתכוין אלא לרוח מצוי'. ורב אשי תירץ דלענין שבת דחייב אפי' ברוח שאינו מצוי' ואפי' לא היתה מלאכתו נעשית ברוח מצוי' מטעמא דמלא"מ אסרה תורה אבל לגבי נזקין אינו חייב אלא בשליבה ברוח מצוי' ולהכי לא הי' צריך הרמב"ם לפר' דבריו שאינו מצוי' פטור כי כבר כ' זה לעיל. וכפי"ז מצאתי כו' בהג"א פ"ב דב"ב דהא דחייב בשב' אפי' ברוח שא"מ עכ"ל ולבבי לא כן ידמה. והנה עיקר פי' ק' בעיני כתורמוס דמקשה ואמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו דחייב אפי' ברוח שא"מ ומנ"ל להש"ס זה דליקשי מינה וערבך ערבא צריך. ועוד מה שפירש ואם אין כדי ללבותו ברוח מצוי' אלא באינו מצוי' וע"כ בשלא הי' תחיל' הרוח שא"מ שאם הי' תחילה למה יפטור וא"כ מה אמר רבא כגון כו' הא גם תחיל' הי' סובר כן ועוד דלדבריו כל חידוש רבא דשאני שבח דסגי לי' ברוח מצוי' ע"כ חייב אפי' באינו מצוי' וזה לא אמר רבא כלום ועיקר חסר מן הספר. ועתה נבוא למה שחידש בר' אשי דאפי' לא הי' מלאכתו נעשית ברוח מצוי' רק באינו מצוי' חייב [והיינו אפי' לא הי' תחיל' דאי הי' תחילה היינו רוח מצוי' ולכולם חייב] וכ' שכן הוא בהג"א וז"ל הג"א שם אהא דכי הוי נפיץ כיתנ' אזלא רקתא ומזקא לאינשי דפט' רבינא דזיקא ממטי לה. ואמימר מדמה לזורה ורוח מסייעתו ורבינא ס"ל דשאני שבת דמלא"מ אסרה תורה. כן פירש"י. וכ' בהג"א ומפרש ר"ת דהכא איירי ברוח שא"מ אזלא רקתא אבל ברוח מצוי' חייב ומזה למד בה"ג דמדמי לה אמימ' הא דאזלא רקתא ברוח שא"מ לזור' ורוח מסייעתו מכלל דזורה ורוח מסייעתו שא"מ מסייעתו חייב דאל"כ מה מדמי. והנה כ"כ הי' פשוט בעיניו ראי' זו מהג"א עד שכ' לדין זה בשם הג"א להדיא. ול"נ שא"ר כלל מהג"א שהדבר ברור שר"ת בא לייש' קו' התו' אהא דזיקא קא ממטי לה דליחייב משו' אש כמו אבנו סכו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' עיי"ש. והנה בתו' ב"ק שם ביארו דהא דחייב באש או אבנו וכו' משו' שהרו"מ מוליכתו היינו שאח' גמר מעשיו הרוח מוליכו נמצא שע"י מעשיו לבד עומד להזיק ע"י הרוח שיבא אח"כ. אבל ליבה וליבתו הרוח אלמלא הי' הרוח מלבהו בשעה שליבה הוא לא הי' מתלב' אח"כ ע"י רוח נמצא שמעשיו לבד לא הועילו פטו' עיי"ש. וע"ז מק' מזורה ורוח מסייעתו שהרוח מפריח הקשין הלא' דוקא בשעה שמפזר הבר והקשין לאויר שאם לא הי' בא הרוח אז הי' נופל לארץ הבר והקשין יחד והי' הבר מכביד על הקשין ולא הי' הרוח פועל כלום. והנה בהא דרקתא מסברא אפי' הוא בארץ הוא מפריחו כמו שמפריחו באויר כיון שהוא לבד בלא שום דבר שיכבד עליו וזה קו' התו' וע"ז תי' ר"ת שלא הי' הרקתא אזלא רק ברוח שא"מ והיינו שבשעת ניפוץ הי' כבר הרוח שא"מ דאז דינו כרו"מ כמ"ש תוס' ב"ק שם וכן פשוט בפוסקים והשתא ל"ק שאף שאחר שיבא לארץ יוליכנו הרוח דליתא דמנ"ל שיהי' הרוח גם אח"כ וכיון שאינו מצוי' שיהי' הרוח אח"כ פטור ע"ז רק על הרוח שהי' אז תרצה לחייבו דכיון שכבר הוא דינו כרו"מ ועל זה פטר רבינא דזיקא ממטי לי' ואין הוא לבדו עושה ההיזק ואמימ' מדמי לזורה ורוח מסייעתו דה"נ מחויב על הרוח שאינו מצוי' שמסייעו דכיון שכבר הוא דינו כרוח מצוי' אבל ברוח שא"מ שבא בשעת זריי' גם בשבת פטור. ודע דרש"י ב"מ ע"ד. כתב דזורה צריך רוח שאינו מצוי' סותר פירושו בב"ק ס' ד"ה כגון דזורה לענין שבת סגי לה ברוח מצוי'. ולפירש"י ב"מ הנ"ל צריך לומר דמפרש זורה ורוח מסייעתו שבתחלת זריי' הי' הרוח שאינו מצוי' דעל רוח שאינו מצוי' שבא אח"כ פטור כמו שביארנו. והא דמקשה הש"ס מזורה ורוח מסייעתו לליבה וליבתו הרוח היינו דליבה וליבתו הרוח מיירי ג"כ שהרוח הי' תחילה כמ"ש התוס'. ויש ליישב גם לפר"י ואין להאריך. ובעיקר הדין שחלקתי על באה"ג צ"ע. ונהי דמוכח מדרבא דמשני כגון שליבה ברוח מצוי' וליבתו הרוח ברוח שא"מ. מוכח דכה"ג בשבת שזרה ברוח מצוי' ובשעת זריי' בא רוח שא"מ ולא הי' ראוי להזרות ברוח מצוי' פטור כיון דלרבא נזקין ושבת שוין. מ"מ לרב אשי דמחלק ביניהם דבשבת חייב על זריית שניהם. הוא והרוח. א"כ גם אם בא רוח שא"מ בשעת זרייתו כיון שבשעה שבא הרוח זרה הוא ג"כ חייב. ולרבא דהוה ס"ל דעל זריית שניהם פטור. רק הזורה לרוח חשוב שהוא עושה מעשה האחרון כיון שהי' אז רוח או אפי' הי' מצוי שיבא הרוח בשעתו חשוב הוא עושה מעשה אחרון. אבל כשבא רוח שא"מ ונזרה ע"י רוח שא"מ הא במעשיו לא הי' ראוי שיזרה ועל זריית שניהם פטור. אבל לרב אשי משום דניחא ליה חייב כנ"ל. ונהי דהראי' שהביא הבאה"ג מהג"א ליתא. מ"מ כך י"ל מסברא:

) [ו] יראה לי שאם לקח בחפניו וכו' כבר נתבאר בביאורנו למלאכת קוצר סק"ג דכל דע"י כלי הוא אב מלאכ'