אגלי טל קמג

דאין חילוק בין הביא האש אל הדבר בין הביא הדבר אל האש ומ"מ לא חשוב יותר מאלו הפריח ג"כ המוץ ובתבואה לא עשה מעשה המלאכה ופטור שנים שעשאו. ולכאורה אפשר לומר דהא דמשני התם דמלאכת מחשבת אסרה תורה פי' דלעולם המלאכה במוץ ואף דבשבת אינו חייב רק מתקן ובמוץ לא תיקנו כלום הא דבעינן מתקן הוא רק שיהי' מ"מ וכיון שהתבואה מתתקן בכך חשוב מלאכת מחשבת ומ"מ המלאכה במוץ. אך אי אפשר לומר כן שהרי בס"פ האורג צבי שנכנס לבית ונעל בפניו לא יכול אחד לנעול ונעלו שני חייבין והא התם לא עשה מעשה בצבי רק בדלת ואעפי"כ חייב בזה אינו יכול וזה אינו יכול אך לפי פירש"י ז"ל משום דניחא לי' ברוח המסייעו ה"ה די"ל כן בזה אינו יכול וזה אינו יכול דניחא לי' בחבירו המסייעו. ויותר נראה לפרש תירוץ ר' אשי לפי פירוש הנ"ל בקושית הגמ'. דמשום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. מה שמחשבתו שיתברר התבואה מהמוץ כאילו עשה מעשה בתבואה. וה"ה בלא יכול אחד לנעול ונעלו שניהם חשבינן מחשבתו לצוד הצבי כאלו עשה. מעשה בצבי וחייב לת"ק דמחייב בזא"י וזא"י בעשה מעשה בגופו. דה"ה בלא יכול אחד לנעול כיון דמשום מלאכת מחשבת חשוב כעשה מעשה בגופו. אבל לר"ש דפוטר בזה אינו יכול וזה אינו יכול אפילו עשו מעשה בגופו לא מחייבינן לי' טפי משום מחשבתו. ולשיטת הפוסקים גבי בורר פסולת המלאכה בפסולת. צ"ל לשיטתם דטעם ליבה וליבתו הרוח דפטור לאו משום דלא עביד מעשה בגופו אלא אפי' עבדי הוא ורוח מעשה בגופו פטור בנזקין וע"כ מקשה שפיר מזורה ורוח מסייעתו. ומשני משום מלאכת מחשבת. ואף דבזה אינו יכול וזה אינו יכול חייב בכ"מ ואפי' גבי זב דלא שייך מלאכת מחשבת צריך לומר ליבה וליבתה הרוח גרע מזא"י וזא"י. ולפי"ז שנים שליבו אש ואין באחד כדי ללבות חייבין והתוס' שמדמים שנים שליבו אש לליבה וליבתו הרוח לשיטתם דס"ל בורר פסולת המלאכה באוכל כמבואר אצלינו לעיל סק"א אות ז':

(ד) ולכל הפירושים קשה לר"ש דפוטר בזה אינו יכול וזה אינו יכול ומחייב בזורה ורוח מסייעתו. ולשיטת הפוסקים דשנים שליבו חייבים ואינו דומה לליבה וליבתו הרוח. יש ליישב לפי פירוש הרא"ש דגבי זורה ורוח מסייעתו עיקר מלאכה זו ע"י הרוח וע"כ בזא"י וזא"י דעלמא לא שייך כלל סברא דמלאכת מחשבת. אך להתוס' בזא"י וזא"י אינו מחויב יותר מליבה וליבתה הרוח וקשה מלא יכול אחד לנעול וצ"ל דגם התם שייך סברא דמלאכת מחשבת אי משום דניחא לי' בחבירו המסייעו אי משום דכיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה חשבינן לי' כאילו עשה מעשה בגופו. וכיון דגם בזה אינו יכול וזה אינו יכול איכא סברא דמלאכת מחשבת קשה לר"ש מ"ט פטור בזא"י וזא"י ומחייב בזורה ורוח מסייעתו:

ואנהרינהו לעיינין בתוספתא פ"ו דשבת ר' שמעון אומר אעפ"י שאין אחד יכול להוציאה והוציאוה שנים פטורין שאין שנים חייבין על מלאכה אחת וטעם זה לא שייך בעשה מעשה הוא והרוח. ומודינא בהוציא הוא וגוי ביחד די"ל דפטור דמ"מ מעשה הגוי מעשה בן דעת ואילו הי' כיוצא בו ישראל הי' חייב שייך לומר בו אין שנים חייבין על מעשה אחת משא"כ ברוח דלאו מעשה כלל ומידי דממילא. וכ"ש דניחא לפי הפירוש שפירשתי בהא דמשני התם מלאכת מחשבת אסרה תורה ע"כ חושבין מעשה שאינו בגופו כאילו הי' בגופו. וא"כ הרוח דלאו בר מחשבה הו"ל לגבי הרוח גרמא ולא חשוב שעשה הרוח כלל ולא שייך שאין שנים חייבין על מלאכה אחת שהרי הרוח לא עשה כלל ונראה דמש"ה הוצרך ר"ש לתת טעם שאין שנים חייבין על מעשה אחת. אף דר"ש אית לי' קרא לפטור זא"י וזא"י. משום דקשיא לי' מזורה ורוח מסייעתו ע"כ אמר הטעם משום שאין שנים חייבין על מלאכה אחת:

(ה) ובעיקר קושית הש"ס וליהוי כזורה ורוח מסייעתו. ק"ל דהא כן הי' במשכן וכל שהי' במשכן חייבין עליו בשבת. ואין לומר דנילף מיני' לנזקין דהא ממונא מאיסורא לא ילפינן. אך יש ליישב בפשיטות עפ"י דברי תוס' שבת ג'. זה עוקר וזה מניח הי' במשכן ואעפ"כ פטור מדכתיב בעשותה. וכן זא"י וזא"י הי' במשכן כגון שנים שנשאו את הארון ואעפי"כ פוטר ר"ש מקרא דבעשותה והיינו דלא ילפינן ממשכן רק שכל מה שהי' שם חשוב מלאכה ומ"מ פטור שנים שעשאו משום שלא עשה הוא כל המלאכה. וה"נ בזורה ורוח מסייעתו יפטור דלא נחשב שעשה לבדו. וראיתי לרא"ש ז"ל שפי' בתירוץ הש"ס מלאכת מחשבת אסרה תורה. אעפ"י דלא הוי אלא גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י הרוח עכ"ל. ומלשון בהכי חייבה תורה משמע דמוכח מהכתוב דחייב וקשה מנ"ל הא דממה שהי' במשכן אין ראי' כלל. ולרבי דמפיק ל"ט מלאכות מקרא דאלה הדברים ניחא דאי מפקת זורה חסר המנין אך לר' יהודה דמוסיף השובט והמדקדק ולית לי' מנין וכן משמע בשבת ע"ד. דלאו כ"ע אית להו הא דרבי קשה דמנ"ל לחייב הזורה. והנ"ל בזה דהנה הא דמ"מ אסרה תורה הוא משום דבמשכן כתיב מלאכת מחשבת כמו שפירש"י חגיגה יו"ד:

וז"ל דאילו מ"מ בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתיב ולפי שסמך בפ' ויקהל פרשת שבת למלאכת המשכן אנו למידין מלאכת מחשבת לשבת. וכיון דמלאכות שבמשכן היו מ"מ שפיר ילפינן לזורה ורוח מסייעתו שהי' במשכן. וע"כ הי' מ"מ כנ"ל. ממילא מוכח שנחשב האדם עשה המלאכה. דאל"כ אלא שנחשב ממילא ע"י הרוח איך יועיל מחשבת האדם למה שנעשה ע"י הרוח לשויי' מלאכת מחשבת. ואינו דומה לשנים שעשאו שהיו במשכן ופטורין דלא מוכח משם דנחשב לגבי כל אחד שהוא עשה מלאכה שלימה אלא שהנפעל מלאכה שלימה ומ"מ כיון שנעשית כ"י שניהם כל אחד וא' פטור. אבל בנ"ד שבא ע"י רוח דלאו בר מחשבת את"ל דלא נחשב כולו מעשה האדם לא הי' נחשב כולו מלאכת מחשבת דמה שנעשה ע"י רוח לא מהני לזה מחשבת האדם והרי הכלל שכל מה שהי' במשכן הי' נחשב מלאכת מחשבת ע"כ גלי קרא דנחשב מעשה האדם. ולא דמי למלאכת בהמה בשבת דנחשב מלאכת מחשבת ותדע שהרי התוס' שבת נ"ג:

מבואר בדבריהם שגבי שביתת בהמתו שייך דין משאצל"ג שהוא מטעם מלאכת מחשבת הרי דמהני מחשבת האדם לשויי' מעשה הבהמה מלאכת מחשבת. י"ל שאני התם דבהמה אדעתא דמרה אזלא ע"כ מהניא לה מחשבת האדם משא"כ ברוח. ולפי משמעות דברי רא"ש אלו דבשבת יש הוכחה דחייב צ"ל דלא שייך בזה ממונא מאיסורא לא ילפינן דאל"כ מה מקשי הש"ס:

[ה] בד"א כשהי' הרוח ההוא וכו'. בגמרא ב"ק המובא