אגלי טל קמב

הקמח וכו' עד אבל זה בתבן וזה בצרורות וזה בסובין. ומה שרש"י נקט מרקד בקמח ולא בסובין כזורה ובורר בקשין ובצרורות. היינו משום דזורה הרוח מפריח הקשין הרי מעשה המלאכה בקשין וכן הבורר דפי' במשנה פסולת בידיו. אבל מרקד שהקמח יורד למטה הרי מעשה המלאכה בקמח. והמאירי שכתב מרקד בסובין אפשר דס"ל מה שאוחז בידו הוא המתברר כמ"ש הרב מלאדי בסידור ומתבאר אצלינו בביאור מלאכת בורר סק"ה שזה דעת הרמב"ן והר"ן. או אפשר דמשום דנקט מלאכת זורה ובורר בפסולת נקט נמי מלאכת מרקד בפסולת:

(ה) אך העיקר מה שנ"ל בדעת רש"י דהכי קאמר זורה בקשין בורר בצרורות זה וזה בחיטין. מרקד בקמח. ומה שהכריחו לפרש כן שהוקשה לו אם יפרש מרקד בסובין הא דפ' תולין משמר משום מה חייב רבה אמר משום בורר ר' זירא אמר משום מרקד. והא שמרים ביין כסובין בקמח ואין דומות כלל לצרורות וא"כ פשיטא דהיינו מרקד ולא בורר. ע"כ פירש דהחילוק שבין בורר למרקד דבורר היא בחיטין קודם טחינה ומרקד הוא בקמח לאחר טחינה. וזהו בחיטין שיש בהם טחינה הטחינה מחלקת הברורים. הבירור שקודם טחינה הוא בורר. ושלאחר טחינה הוא מרקד. אבל ביין שאחר דריכה דהיינו דישה אין בו עוד דבר שפיר יש לחייבי משום בורר כמו משום מרקד. וגם היין אינו דומה לא לחיטין ולא לקמח ע"כ יש לחייבו משום זה כמו משום זה. ועמ"ש בביאור מלאכת בורר סק"ו גבי אין שונין קמח ביו"ט:

(ו) והנה מה שפירש"י זה בקשין וכו' וכן בפ' תולין פ'. מה דרכו של מרקד אוכל למטה פירש"י לאפוקי בורר קטניות פסולת למטן. הרי דאף שמשים בכלי האוכל והפסולת מ"מ בורר הוא. וכן מתבאר מדברי הרמב"ן ור"ן שתירצו על קושית התוס' בהא דמה דרכו של בורר נוטל האוכל ומניח הפסולת דהיינו בורר אוכל מתוך פסולת. והקשו בתוס' הא אדרבא דרכו של בורר פסולת מתוך אוכל. ותירצו הרמב"ן והר"ן דמשום דב פה וכברה חייב אפי' אוכל מתוך פסולת ע"כ שפיר הוי משמר תולדה דבורר אף דהוי אוכל מתיך פסולת. ומ"מ מבואר דבורר בנפה וכברה בירר הוא. ואין לומר דהני מילי לרבה דס"ל אף משמר שמשים הכל בכלי בורר הוא אבל לר' זירא כל בנפה וכברה מרקד הוא. ליתא דא"כ פליגי נמי בנותן בנפה וכברה וא"כ מה ראי' הביא רבה לדבריו ואמר כוותי' דידי מסתברא מה דרכו של בורר כו' הא בזה ע מו פליג ר' זירא. ולר"ח ראיות רבה הי' מבורר ביד. אבל לרמב"ן ור"ן שמפרשים מה דרכו של בורר בנפה וכברה מוכח שבורר צרורות מאוכלין בנפה וכברה בורר הוי וכפירש"י:

(א) [ד] כדי שהרוח יפריח את המוץ מהן וכו'. בב"ק דף ס' ע"א ת"ר ליבה וליבתו הרוח אם יש בלבויו כדי ללבותו חייב ואם לאו פטור ואמאי להוי כזורה ורות מסייעתו פירש"י להוי כזורה דחייב משום מלאכה בשבת אעפ"י שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת שקורין פליי"א ונאמרו בה תירוצים. ובמסקנא ר' אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הנ"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. תוס' והכא גרמא בנזקין. מתוך כך נראה דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין באחד כדי ללבות פטור. ותימא הוא. ואף שהתוס' כתבו ותימא הוא המרדכי פסק כן דה"ה שנים שליבו ואין באחד כדי ללבות פטורין והובא דעת המרדכי בהגהות רמ"א חו"מ סי' תי"ח וביש"ש פסק כמרדכי. וק"ל לפי"ז דמדמים ליבה וליבתו הרוח לשנים שעשאו זה אינו יכול וזה אינו יכול א"כ מאי מקשה מזורה ורוח מסייעתו דשבת הא גבי שבת זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב. וא"ל דבאמת גם מזה אינו יכול וזה אינו יכול קשה וגם בזה צריכין לתרוצא דרב אשי אלא דניחא לי' טפי להקשות מרוח מסייעתו דדומה לליבתו הרוח. ועוד דליכא פלוגתא בהא דזורה ורוח מסייעתו משא"כ בזה אינו יכול וזה אינו יכול דפליג ר"ש. ליתא דעל קושת דזה אינו יכול וזה אינו יכול ליכא לשנויי משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה דהא בשבת צ"ג. מייתי הא דזב יושב ע"ג מטה וד' טליות תחת ד' רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על ג' ור"ש מטהר פירש"י דר"ש לטעמי' דפוטר זה אינו יכול וזה אינו יכול ובתוס' כתבו דשאני שבת דגלי קרא לפטור והא דר"ש מטהר כתבו טעם אחר בדר"ש. מ"מ מבואר לת"ק דקיי"ל כותי' אפי' גבי זב זה אינו יכול וזא"י חשוב כל טלית וטלית שהוא נושא הזב אף דלא שייך התם מלאכת מחשבת. ובע"כ דוקא בשנים שליבו שלא עשו מעשה בגוף הניזק אלא שליבו האש והאש הלכה והזיקה הוא דפטורין. א"כ מה מקשה מזורה ורוח מסייעתו הא גבי זורה עשו מעשה בתבואה ומוץ. ומצאתי להרמ"ה ב"ב כ"ו שפירש הא דליבה וליבתה הרוח משום שלא עשה מעשה בגוף הניזק. ופירש הא דר' אשי דזה החילוק בזורה ורוח מסייעתו משום דעשה מעשה בתבואה והאריך מאוד להעמיס דברים אלו בדר' אשי ודבריו מקושי הבנה:

(ב) ובני ר"ש נ"י רצה ליישב דבזורה הוא זורה לרוח והרוח מפריח המוץ נמצא שהוא אינו עושה כלום רק גורם שהרוח יפריח המוץ. ואף לזה אינו יכול וזה אינו יכול אינו דומה וע"כ דמה שגורם שתיעשה ע"י הרוח חשוב שהוא עשה ה"נ גבי ליבה וליבתו הרוח כיון שמבלעדו לא הי' הרוח יכול ללבות יחשב שהוא עשה הכל. ונקרי בי' המבעיר את הבעירה. אבל מזה אינו יכול וזה אינו יכול דשבת לא הוה קשיא לי' דמ"מ כיון ששנים עשאו לא קרינא בי' המבעיר את הבעירה. רק מזורה ורוח מסיעתו דמוכח דמה שגורם שתיעשה ע"י הרוח חשיב מעשיו. ואני השבתי על תירוצו שהרי התוס' כתבו ריש פ' הכונס דאין חילוק בין מקרב הדבר אצל האש בין מקרב האש אצל הדבר וא"כ אם לא הי' הרוח בא כל שעה רק הי' מוכן כמו האש. מה שהוא זורה לרוח הי' נחשב כאילו הביא הרוח על התבואה והיו מעשיו ממש לגמרי רק משום שהרוח בא בשעת זריי' [שבכל שעה בא הרוח] ומ"מ אין זה גרע משנים שעשאו דבמה שהביא התבואה אל מקום שהרוח בא חשוב הוא עשה ג"כ וכמו אם שנים הביאו אל מקום אחד זה חפץ וזה אש דחשוב שנים שעשאו:

(ג) אשר ע"כ נראה כמ"ש הטעם משום שלא עשה מעשה בגוף הניזק וכמ"ש הרמ"ה. ומ"מ מקשה שפיר מזורה עפ"י הירושלמי פ' כלל גדול בורר צרורות מכרי כל היום ופטור. כ"ז שלא בירר כולו. והוכחנו מזה בסק"א אות ה' דס"ל להירושלמי דאין המלאכה בפסולת הנדחה רק בתבואה המתבררת. ובסק"א אות ז' כתבנו שזה דעת התוס'. וא"כ במה שזורה לרוח שמפריח המוץ הרי לא עשה מעשה בתבואה שבה המלאכה נעשית רק המעשה עשה במוץ וא"כ שוב יפטור כמו הכא דמשום שלא עשה מעשה בניזק פטור בשנים שעשאו. ה"נ בזורה ורוח מסייעתו משום שלא עשה מעשה בתבואה דאף שזורה התבואה אל הרוח בזה אין המלאכה נעשית רק במה שהרוח מפריח המוץ ובמה שהוא זרה לרוח חשוב הוא ג"כ הפריח המוץ וכנ"ל