אגלי טל קמ

מה ראי' מדב"ש דאוכל מתוך פסולת אינו מלאכ' בשב' הא ב"ה נמי סבירא לי' בשאין טורח האוכל מרובה בורר האוכל כדי שיהי' המלאכה נעשית באוכל נפש ואימא דבי' שמאי לא שרי משו' טורח ואפי' טורח. האוכל מרוב' נמי אסרו לברר הפסולת רק האוכל כדי שיהי' המלאכה נעשית באוכל נפש [וא' לדבאמ' טעמ' דבית הלל בשאין טורח האוכל מרובה ג"כ משו' דדוקא בורר פסול' הוא מלאכ' ולא בורר אוכל. דא"כ מה מייתי הש"ס ראי' לאבן שע"פ החבית דבאיסורא לא טרחינן הא מאן דאמר דאוכל מתוך פסול' לאו מלאכה הוא ע"כ משום דהוי שלא כדרך מלאכה ואין זה ענין לאבן שע"פ החבית] אך לפי מה שביארנו פירש"י משום דכשבורר הפסולת אין המלאכ' נעשית באוכל נפש וזה יתכן לפי הגמרא דידן דכשבורר מתוכו הפסולת המלאכה הוא בהפסולת כנ"ל אות וא"ו אבל הירושלמי לשיטתו דאפי' בורר פסולת המלאכה הוא בהאוכל שמתברר מתוכו הפסולת והאוכל מתקנה כנ"ל אות ה' א"כ אפי' בורר פסולת המלאכה גם כן נעשית באוכל נפש ומאי טעמא אסור. ועל כורחין שבירושלמי מפרש דברי ר' שמעון בן גמליאל כפירוש התוס' במה דברים אמורים כשאוכל מרובה בשיעור דהפסולת לאו מוקצה הוא דבטיל לגבי אוכל אבל כשהפסולת מרובה הפסולת הוא מוקצה. ועל כן הוקשה להירושלמי דכשהאוכל מרובה בשיעורו דהפסולת בטל ברוב דכולי עלמא אית להו ביטול ברוב למה יאסור לבית שמאי על כן הוכיח הירושלמי דטעמא דבית שמאי דאוסרים משום דס"ל דפסולת מתוך האוכל מלאכה הוא. וממאי דשרי ברירת האוכל ע"כ משום דלאו מלאכת חיוב הוא בשבת. וזה הוא הירושלמי לשיטתו. אבל לדידן דהבורר פסולת המלאכ' הוא בפסולת אין ראי' מבית שמאי דבורר אוכל מתוך פסולת לאו מלאכה הוא בשבת. דלעולם מלאכה הוא אלא דבורר אוכל מתוך פסולת מותר משום דהמלאכה הוא באוכל נפש. מה שאין כן בורר פסולת מתוך האוכל דאין המלאכה נעשית באוכל נפש אלא בפסולת. (ובהכי ניחא דברי הרמב"ם ושלחן ערוך והר"ן בסוף דבריו שפסקו כשני הפירושים ומנ"ל זה אך לפימ"ש פירוש אחד מבואר בבבלי ופירוש אחד מבואר בירושלמי וכיון שאין סותרין זה את זה פסקינן כשניהם):

(א) [ב] בפרק תולין קל"ח. משום מאי מתרינן בי' [למשמר] רבה אמר משום בורר. ר"ז אמר משום מרקד. ופירש"י דלרבה ה"ה נמי דאי אתרי בי' משום מרקד הויא התראה. אבל לר"ז אי אתרי משום בורר לאו התראה הוא. והרמב"ם פ"ח מהל' שבת פסק דמשמר חייב משום בורר או משום מרקד. ונראה דפסק כרבה וכפרש"י. וכן דעת הרמב"ן והר"ן פ' כלל גדול ע"ד. ויש לעיין דכיון דיש בו חיוב בורר וחיוב מרקד יתחייב שתים [ולשון הגמ'] ולשון הרמב"ם משמע דאינו חייב אלא חטאת אחת. וצ"ל דכיון דאין בו רק ענין אחד שמבדיל היין מן השמרים אף דשייך בו שני חיובים אי אפשר שיתחייב יותר מאחת. אך קשה דא"כ דיש בו שני חיובים והוא לא נתחייב רק אחת א"כ לא ידעינן משום מה נתחייב ובכריתות י"ט ספק קצר ספק טחן ר' יהושע פוטר דלא הוי ידיעת חטא עד שיודע לו במה חטא. ואם כן בשוגג יפטור. והרי הרמב"ם כללא כייל בריש הל' שבת דכל מקום שאמר חייב בשוגג מביא חטאת קבועה. ונראה לפימ"ש המאירי בשם הירושלמי כתב אות אחת ומחק אות אחת מצטרפין משום שהן מין מלאכה אחת. ודומה למ"ש הרמב"ם פ"ד מהל' מאכלות אסורות הל' י"ז טריפה עם נבילה מצטרפין לכזית. והכי נמי שחייב בספק מחק ספק כתב דסברא חדא הוא דמחולקין לחומרא ולא לקולא כמו בתמחויין מחלקין לר' יהושע לחד לישנא שבת ע"א. וק"ל. וכמו כן אף אנו נאמר דאם זרה ובירר ורקד מצטרפין לכגרוגרת כמו כתב אות אחת ומחק אות אחת וה"ה ספק בירר ספק ריקד דדמיין להדדי כמפורש בש"ס שהעתקתי ריש סק"א:

(ב) ועוד יש לומר והוא העיקר דלרבה לפירש"י וסייעתו חייב משום בורר וחייב נמי משים מרקד כיון שדומה לשניהם ומ"מ אינו חייב שתים כיון שאין כאן רק מלאכה אחת שמבדיל אוכל מפסולת. ולא דמי לזורה ובורר בהעלם אחד דקצת ההבדל שביניהם מחלקתן ושוב חייב על כל מעשה בפ"ע כעין תמחויין מחלקין. משא"כ במשמר לבד שאין כאן רק מבדיל פסולת מאוכל במעשה אחת ואם מביא קרבן אחד הרי נתכפר על מה שהבדיל אוכל מפסולת במעשה זו ועל מה יתחייב עוד. דמעט הבדל שבין בורר למרקד איננה מלאכה שלימה. ועיין מ"ש בסק"א אות ד'. ומ"מ נ"ל הדין דין אמת דאין מחולקין להקל כהא דירושלמי הנ"ל. וכן משמע בסוגיא זו לפיר"ח והתוס' דלרבה אינו חייב רק משום בורר ולא משום מרקד. דקאמר שימר חייב חטאת כו'. משום מה מתרינן בי'. וכתב הר"ח שימר בשוגג חייב חטאת דלא אשכחן במזיד חייב חטאת. אלא כל שבשוגג חייב חטאת במזיד חייב מיתה. ועל זה הטעם אמרי משום מה מתרינן בי' עי"ש. ואי אמרת דאינו חייב חטאת אלא א"כ נודע לו משום מה נתחייב משום בורר או משום מרקד למה דלג בש"ס משוגג למזיד והתראה. הא גם בשוגג שייך פלוגתייהו דכ"ז שלא נודע לו משום מה נתחייב פטור ולרבה כשנודע לו שנתחייב משום בורר חייב אבל אם חשב שנתחייב משום מרקד אין כאן ידיעת חטא. ולר' זירא להיפך דוקא אם נודע לו שנתחייב משום מרקד חייב. ונ"מ גם כן דקודם הבאת קרבן לרבה צריך להודיעו שנתחייב משום בורר דכ"ז שלא נודע במה חטא ואין כאן ידיעת חטא א"א להתכפר דאין חטאת מכפר בלא ידיעה ולר' זירא צריך להודיעו שנתחייב משום מרקד. ולמה קאמר הש"ס משום מה מתרינן בי' ולא מה מודעינן לי'. וכן לפירש"י נ"מ אם חשב שנתחייב משים בורר לר"ז פטור. וצריך להודיעו שנתחייב משום מרקד אלא ודאי אין מחולקין להקל. ואם לא נודע לו אם נתחייב משום בורר או משום מרקד חשוב ידיעת הג"ה להוציא באגוזים הפרי מקליפה מותר מדאורייתא וניחא בפשיטות דע"כ ביו"ט לא גזרו:

ולפי מה שביארנו ע"כ צריך לומר דמה שכתב הט"ז סי' תק"י ס"ק ב' שאם כמות האוכל והפסולת שוין והאוכל דק ומרובה בטורח אסור לברור האוכל. וכן כתב שאם האוכל והפסול' שוין בכמותן ובטרחתן מותר לברור איזה שירצה אזיל לטעמי' ס"ק ג' דפוס' כרשב"א דאין היתר כ"א לברור לאלתר וע"כ הא שאם פסולת מרובה בטורח לא יברר הפסולת הוא משום איסור טירחא. וראיית הש"ס בפ' נוטל מאוכל מיעוט בשיעור ומרובה בטורח דאסור משום מוקצה אבל פסולת מרובה בטורח אסור משום טירחא,. אבל לפי מה שכתב הרב בש"ע דלא כט"ז ולא קי"ל כרשב"א אין איסור כלל משום טורח ולעולם מותר לברור האוכל אף אם טרחתו מריבה וכן אם האוכל והפסולת שוין בכמותן וטרחתן אסור לברור הפסולת משום דבאיסורא לא טרחינן. והרב בש"ע פסק דברי ט"ז ס"ק ב' ולענ"ד אינו אליבא דהילכתא: