אגלי טל קלט

אוכל מיעוטא לגבי פסולת רובא והוי ככולו פסולת ולא חזי. ומשני דנפיש בטירחא וזוטר בשיעורא [ופירש"י שטורח הפסולת מרובה על האוכל שישנו דק אבל בשיעור האוכל מרובה והכי קאמר בד"א שטורח האוכל מרובה על הפסולת דמיעוטי בטרחא עדיף. אבל טורח הפסולת מרובה על של האוכל דברי הכל כו'] עיי"ש. וכיון דשהפסולת מרובה על האוכל בשיעור בטל האוכל לגבי הפסולת ואסור לטלטל אפי' האוכל. ממילא ה"ה להיפך כשאוכל מרובה בשיעור הפסולת בטל ואינו מוקצה [וכ"ש הוא שהרי התוס' בשבת מפרשים כשהפסולת מרובה לא בטל אוכל דחשוב אבל כשהאוכל מרובה בטל פסולת וכיון דלרש"י אפי' האוכל המיעוט בטל כ"ש פסולת המיעוט]. ע"כ נראה לפרש דכשבורר הפסולת הרי המלאכה בפסולת שאינו אוכל נפש. ע"כ בורר האוכל. ומה שהוכיח הש"ס מזה לאבן שע"פ החבית דהא במגביה החבית מגביה נמי לאבן והותר לטלטל האיסור אגב ההיתר. אפי' מגביה האבן לבד יהי' מותר דהא בנטילת האבן מגלה היין והרי עושה פעולה גם ביין שמגלהו ויטלטל האבן אגב גילוי היין. וקאמר הש"ס רשב"ג הוא דהתם נמי בין בורר פסולת מתוך אוכל בין בורר אוכל מתוך פסולת שניהם מתבררים האוכל והפסולת. מ"מ צריך לעשות המעשה באוכל דוקא וכשעושה מעשה בפסולת לא נחשב המעשה באוכל אף שהאוכל מתברר ממילא. ה"נ כשמטלטל האבן מע"ג היין לא נחשב המעשה ביין רק במוקצה לבד דהיינו האבן ואסור. רק כשטורח האוכל מרובה שרינן משום טירחא אבל זולת זה אסור. וה"נ כיון דאינו ממעט בטירחא בנטילת האבן לבד כדמסיק דסוף סוף לא משתקיל יין שבשולי' עד דמגבה לי' לחבית ע"כ אסור ודו"ק דהכי ברירא דפרש"י. ולפנינו באות י"ב יתבאר עוד ראי' לפי' זה:

) (י) אבל התוס' שבת קמ"ב:

בד"ה שאוכל. מפרשים להיפך דנפישי בטירחא האוכל ובל בשיעור הפסולת מרובה ואסור לטלטל הפסולת משום מוקצה. ודוקא כשהאוכל מרובה בשיעור הפסולת בטל לגבי אוכל ואינו מוקצה אבל כשהפסולת מרובה אין הפסולת בטל ואסור לטלטלו ומטלטל רק האוכל שחשוב ואינו בטל לגבי פסולת המרובה ומוכיח לאבן שע"פ החבית דכיון דכ"ז דלא שקיל לאבן אין היין ניכר לא בטל אבן לגבי יין ואסור לטלטלו:

(יא) וראיתי לרשב"א בעה"ק בית מועד שער א' אות ה' גבי בורר אוכלין וז"ל וביו"ט לא גזרו משום צורך אוכל נפש וכשהוא בורר נוטל אוכל ומניח את הפסולת או נוטל פסולת ומניח את האוכל בד"א כששניהם שוין בטורח ואפי' הי' האוכל מרובה בשיעורו. אבל בזמן שהפסולת מרובה בשיעורו או מיעוט בשיעורו ומרובה בטורחו נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. אימתי התירו לברור כשבורר ואוכל או שבורר ומניח לאכול לאלתר אבל אם בורר והניח לבו ביום ה"ז כבורר לאוצר ובשבת חייב חטאת ולפיכך אפי' ביו"ט אסור עכ"ל. והנה במה דאוסר להניח לבו ביום משים שבשבת חייב עליו חטאת תמה עליו הרב המגיד דפסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר חייב חטאת ומ"מ מותר ביו"ט וישבנו דבריו לקמן סק"א אות כ"ז בביאור מלאכת בורר. אך מ"ש הרשב"א דבזמן ששניהם שוין בטורח בורר איזו שירצה אינו עולה לפי פרש"י הנ"ל דטעמא דרשב"ג דבורר אוכל דבזה חשוב טפי מלאכת אוכל נפש שעושה המלאכה באוכל אך כשיש טורח יותר בברירת האוכל מתירין לברור הפסולת משום טורח. אבל בששניהם שוין בטורח שוב אסור לברור הפסולת משום שאינה באוכל נפש. אך באמת הרשב"א לפי שיטתו דבבורר לאכול לאלתר איירי ובזה אינו מלאכה כלל בשבת א"א לו לפרש כפי' רש"י. וע"כ יסבור כפי' התוס' דהא דבהתירא טרחינן ולא באיסורא משום מוקצה נגעו בה דהיכי שהפסולת מרובה ולא בטל פסולת לגבי אוכל ואוכל נמי לא בטיל דחשוב הרי הפסולת מוקצה ולא האוכל ע"כ מברר האוכל אבל כשהאוכל מרובה גם הפסולת אינו מוקצה ומותר לבררו. כשאינו מרובה בטורח. וניחא נמי מה שסובר הרשב"א דפסולת מתוך אוכל מותר כדי לאכול לאלתר כשיטת התוס' בפ' כלל גדול כמו שביארנו בביאור מלאכת בורר סק"א אות כ"ט. וביארנו לעיל אות ח' דאזלי לשיטתם וכמו שיתבאר לפנינו אות י"ג דפי' הש"ס דפ' נוטל ג"כ תלוי בזה ואזלי לשיטתייהו. והנה הרשב"א סובר ג"כ כשיטת התוס' דפ' כלל גדול וסובר ג"כ כפי' התוס' בהא דפ' נוטל ואתי שפיר:

(יב) והרמב"ם וש"ע פסקו כשני הפירושי' ועי' בכ"מ. דבין פסולת מרובה בשיעור בין מרובה בטורח אסור לברור הפסולת והיינו דכשמרובה בשיעור אסור לטלטלו משום מוקצה וזה לא שרינן כדי למעט בטורח וכשמרובה בטורח אסור לבוררו משום מלאכה שאינה באוכל נפש. ודוקא כשאוכל מרובה בטורח שרינן לברור הפסולת כדי למעט בטורח וכ"כ הר"ן בסוף דבריו ). ומזה מתברר הפי' שכתבתי לעיל באות ט' בדעת רש"י דאי אמרת דבשטורח הפסולת מרובה דאסור לטלטל הפסולת. אף שמיעוט בשיעור משום מוקצה. א"כ מה חילוק בין הפסולת מרובה בשיעור או מיעוט דהא אמרת דאף שהפסולת מיעוט בשיעור הוא מוקצה ואפ"ה שרינן איסור מוקצה כדי למעט בטירחא כשהפסול' מרובה בשיעור נמי נתיר. אלא ודאי לא שרינן איסור מוקצה משום טירחא וע"כ כשהפסולת מועט בשיעור אין הפסולת מוקצה ואפ"ה כשהפסולת מרובה בטורח אסור לבררו ע"כ שאינו משום מוקצה [וגם א"ל דאסור משום טורח דא"כ לא הוי מייתי כלל לאבן שעל פי חבית אלא דריבוי טורח אין איסור כמבואר בפרש"י שהעתקנו לעיל שכתב בורר כדרכו "אם ירצה" ומוקי לה שטרחת האוכל מרובה על הפסולת הרי דמשום רבוי טורח אין איסור. אלא דמשום זה שרינן לברור הפסולת אם רוצה למעט הטורח] רק משום שעושה המלאכה שלא באוכל נפש:

(יג) והנה הירושלמי הנ"ל שרצה להוכיח מדב"ש מתירין אוכל מתוך פסולת ביו"ט ש"מ דבשבת פטור עלי'. לכאורה קשה עליו לפרש"י [שהוא פירוש כל הפוסקים לבד התוס' והרשב"א בעבודת הקודש] הג"ה ) ולפמ"ש בביאור שיטת רש"י ניחא ליישב דברי רמ"א סי' תק"י שהביא דברי הרא"ש והטור דבטנים ולוזים המונחין בקליפתן מותר לבררם מתוך האוכל הואיל ואורחייהו בהכי, וכתב עלה המג"א צ"ע דהטור כתב כן לשיטתם שכתב אם הפסולת מרובה אסור לטלטלו וע"ז כתב דלוזים שרי לטלטל אבל בש"ע פסק כרמב"ם דלעולם שרי לטלטלו אלא שיש חלוק בברירה א"כ מ"ש לוזים ובטנים משאר מינים דהא אפי' בשני מיני אוכלין שייך ברירה כמ"ש סי' שי"ט וביש"ש כתב וז"ל אכן נראה דאינו דומה לבורר אוכל מאוכל דהיינו משום שהם ב' מינים או פסולת ואוכל אבל הכא מין אחד הוא ואין שם פסולת עליו ובאיזו ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו עכ"ל. וצ"ע דהא כתב הב"י סי' שכ"א בשם הירושלמי הקולף שומים ובצלים הוי בורר. וע"ק כיון דחיישינן לטירחא למה לא חיישינן גם בלוזים לטורח עכ"ל המג"א. והנה קושיא שני' נתישבה בפשיטות לפי מה שביארנו לפרש"י דקיי"ל כותי' האיסור משום דלא טרחינן באיסורא א אלא היכי דיש טורח יותר בברירת האוכל שרינן לברור הפסולת משום טורח אבל אין איסור כלל משום טירחא ואף קושיא ראשונה מירושלמי דקולף שומים חייב משום בורר נתיישבה שהרי מבואר בסוף סי' שכ"א דכדי לאכול לאלתר שרי הנה שדינו כמו בורר אוכל מתוך פסולת ויחשב טורח בהתירא אף כשמסיר הקליפה. ולקמן בביאורנו למלאכת בורר ס"ק י"ג הוכחתי מדברי הד"מ סי' תרי"א דס"ל