אגלי טל יד

וראי' שהרי התוס' בכורות כ"ה. ד"ה ואמר. כתבו דאין חיוב בתולדות רק בשבת ולא בשאר איסורין כגון בעומר דאסור קצירה קודם לעומר וקיטוף שרי אף דבשבת הוה תולדה דקוצר וכן דלדל עובר שבמעי' דבמוקדשין לא מחייב משום גוזז ובשבת הוי תולדה דגוזז ועי"ש עוד. ואי אמרת הברכה והרכבה הוא רק תולדה דנטיעה א"כ לא יתחייב המבריך ומרכיב בערלה. ובהדיא תנינן בפ"ק דר"ה דף ט':

אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב וכו' אם לערלה ערלה:

אך לפי' הרמב"ן שהביא הר"ן שם תליא הך דינא דנוהג ערלה בהברכה והרכבה בפלוגתא דחכמים וראב"י שלהי סוטה מ"ג:

דלראב"י דאמר כרם כמשמעו לגבי רבעי וה"ה נטע כמשמעו נטע אין מבריך ומרכיב לא לענין חזרה מעורכי המלחמה כדאיתא בסוטה שם כמו כן לענין ערלה ונטעתם כמשמעו אבל לא מבריך ומרכיב. ולפי"ז לראב"י מוכח להדיא דחייב מבריך ומרכיב בשבת משום דהוא תולדה דנוטע דאם הי' אב הו"ל כמו נוטע ממש ולמה יפטר מערלה. אלא ודאי דהן רק תולדות נוטע ולכן לראב"י דס"ל ונטעתם כמשמעו שיהי' נוטע ממש ולא תולדות נטיעה ממעטינן המבריך ומרכיב מערלה:

ולפי"ז ניחא תחילת דברי התוס' דלפי מה דס"ד דפי' הברייתא הוא דצריך להתרות למבריך ומרכיב משום זורע דווקא ולא די להתרות בו אל תבריך ואל תרכיב. וע"כ משום דהן רק תולדות והי' צריכין לומר דהברייתא ראב"י היא. אך למאי דמסקי דאין צריכין להתרות משום אב דווקא שוב אין צריכין לומר דמבריך ומרכיב הוויין תולדות רק דהברייתא אתייא כרבנן דראב"י דקיי"ל כותייהו ושפיר הוויין אבות. ועיין בט"א פ"ק דר"ה שהשיג על הרמב"ן וכתב דאף ראב"י ס"ל דהברכה והרכבה הוא כמו נטיעה ממש לענין ערלה והא דאינו חוזר מעורכי המלחמה טעם אחר יש ע"ש באריכות. וא"כ בודאי הוי אב כמו נוטע:

[ד] ואחד הזומר. זה דעת הרמב"ם פ"ז מה"ש ה"ג דזומר הוא אב [וכבר ביארנו לעיל ס"ק ב' דאף דלענין שביעית מפורש בש"ס מ"ק דהוי תולדה אין ראי' משביעית לשבת] אך רש"י מכילתין דף ע"ג:

כתב דהוא תולדה. ואחר העיון נראה דאין מחלוקת ביניהם ומה דחשיב לרש"י תולדה גם להרמב"ם הוי תולדה ומה דחשיב לרמב"ם אב גם לרש"י נראה דהוה אב:

דהנה רש"י במ"ק ג'. פי' מקרסמין היינו זימור אלא שקרסום שייך באילנות. וכ"כ הר"ש פ"ב דשביעית מ"ג וז"ל מקרסמין מלשון קרסמוה נמלים והיינו זימור אלא שלשון קרסום באילנות וזימור בכרם מלשון זמורות. ולפי"ז קשה על הרמב"ם פ"א מה' שמיטה ויובל ה"ד וז"ל אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה או על הקצירה או על הבצירה ואחד הכרם ואחד שאר האילנות וא"כ לפי דברי רש"י ור"ש הנ"ל דקרסום באילן כזימור בכרם המקרסם בשביעית לוקה וזימור פרש"י חותך ענפים יבישים מן הכרם וגם בדף ק"ג. פירש"י מקרסם קוצץ ענפים יבישים מן האילן לתקנו] ובמ"ק ג' מביא הש"ס ברייתא ערוכה דחשיב הרבה עבודות בשביעית דמפיק להו מקרא לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך. ומקשה מינה אהא דאמר שם תולדות בשביעית לא אסר רחמנא ומשני קרא אסמכתא. וברייתא זו חשיב ג"כ מניין שאין מקרסמין ומפיק לה מדרשא ההוא. וכיון דכל הברייתא הוא רק אסמכתא גם הא דאין מקרסמין הוא אסמכתא והוא רק מדרבנן. והא קרסום היינו זימור דמפורש בתורה אלא שאינו בכרם רק בשאר אילנות והרי מפורש ברמב"ם שגם על עבודות שאר אילנות לוקה:

וכן קשה על הרמב"ם שכתב שם הל' ה' ולא יפרק הבדים היבישים כו' ואם עשה אחת מהן מכין אותו מכת מרדות והרי פירוק בדים היבישים היינו זימור כפרש"י הנ"ל דמה"ת גם בשאר אילנות כמפורש ברמב"ם הנ"ל:

עוד קשה דבמשנה ב' שם פירש הר"ש דכל הני דשרינן עד ר"ה משום שאין איסורן מן התורה דתולדות לא אסר רחמנא. וקשה כיון דקרסום היינו זימור ולפי דברי הרמב"ם הנ"ל דכל אילנות איסור העבודה בהם דאוריית' למה תנן שם מקרסמין עד ר"ה [שוב מצאתי קושיא זו על הר"ש בשם הרש"ש] אשר ע"כ נראה ברור דלרש"י ור"ש דס"ל קרסום וזימור דבר אחד הוא דזימור היינו ג"כ קיצוץ ענפים יבישים כמו קרסום ס"ל דכל עבודות האילנות אינם מה"ת דתולדות הם ואין איסור תולדות רק בצירה זמירה דכתיבי בקרא ושאר אילנות דלא כתיבי ושם אחר להם מסיקה בזיתים כו' וכן קרסום באילנות אינם מה"ת. מיהו בנוטע כתב הר"ש פ"א דשביעית מ"א דחייב מדאורייתא ומשמע אפי' שאר אילנות דלאו כרם והיינו משום דנוטע כרם וודאי חייב מקו"ח דזימור ושוב גם כל אילנות חייב על נטיעתם דשם אחד לנטיעת כרם ונטיעת שאר אילנות דזה וזה נוטע מיקרי רק בקרסום פטור אף דלרש"י ור"ש הוא כעין זימור דמ"מ שם אחר להם זה זימור וזה קרסום אבל נוטע אף דאסור מקו"ח דזימור וכעין זימור בשאר אילנות פטור מ"מ למדין קו"ח לנוטע כרם מזימור ושוב גם בשאר אילנות מחויב כיון דזה וזה נוטע הוא. ורמב"ם שסובר עבודת שאר אילנות מה"ת ס"ל זימור לאו היינו קיצוץ ענפים יבישים דכן משמע מדבריו בפי' המשנה פ"ד דשביעית משנה ה' וז"ל והשקמה מין מן התאנים כורתין האילן במקום ידוע ממנו כדי שיתחזק כוחו ויתן פריו בעתו לרוב כמו הזימור לכרמים. וע"כ קיצוץ ענפים יבישים בשביעית אינו מה"ת. וכן בש"ס מ"ק בקרסום ומשום דלאו היינו זימור ומעתה מובן המחלוקת שבין רש"י לרמב"ם בזומר דלרש"י תולדה ולהרמב"ם הוא אב דמשום דרש"י מפרש זומר היינו קיצוץ ענפים יבישים הוא כעין מנכש שעוקר העשבים הרעים כדי שיצמחו הטובים טפי כן הזומר קיצוץ ענפים היבישים והוא כמו המנכש. ומשום שאינו מסדר הנטיעה רק משום שמתיבש הוצרך לקוצצו. ע"כ הוא רק תולדה. אבל להרמב"ם דזומר הוא שקוצר במקום ידוע ממנו כדי שיתחזק כוחו הוא מסדר הנטיעה כי כן באמת הוא דרך כל בעלי כרמים כידוע והרי הוא כמו הברכה והרכבה שהוא מסדר הנטיעה שפיר הוי אב:

נמצא לדינא אין מחלוקת ביניהם בשבת דלכ"ע זמירה שכורת במקום ידוע כדרך שבעלי הכרמים עושין תמיד הוא אב וזמירה שכורת ענפים היבישים היא תולדה:

[ה] וי"א שהנוטע וכו'. י"א אלו הם הרא"ם בס' יראים והמאירי והרמ"כ הביאו הכ"מ ובתוס' שהבאנו בסק"ג אין הכרע וניהו שבתחילת דבריהם דהוי ס"ל דצריך להתרות תולדה משום אב. וע"ז קאמר הש"ס משום זורע. ומדקאמר הש"ס ג"כ משום נוטע שאם התרה משום נוטע נמי חייב מוכח דנוטע ג"כ הוי אב. אך מ"מ למסקנא אין ראי' שיהי' חשובים אב. ואף דודאי מבריך ומרכיב כמו נוטע ממש כדמוכח מערלה כמבואר בסק"ג. מ"מ נוטע גופי' י"ל דחשוב תולדה. והא דאמר בש"ס משום זורע אין משום נוטע לא. היינו שאם התרה בו משום נוטע חייב:

ולכאורה נראה ראי' מקידושין ל"ט דנוטע נמי חשוב זורע ממש דאמר ר"י לוקין על