אגלי טל יג

מלאכת זורע [א] אחד הזורע זרעים. כבר כתבנו בהפתיחה שיטת רש"י ורמב"ם שזריעה היה במשכן לצורך הסממנין לצבוע בהן תכלת וארגמן ותולעת שני. ולרב האי והר"ח היה לצורך מנחות:

[ב] (א) ש"ס מכילתין ע"ג. תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולם מלאכה אחת הן. [פירש"י דזומר נמי לצמוחי אילנא הוא ונפקא מינה וכו' זורע אב מלאכה ונוטע נמי אב מלאכה הוא דהיינו זורע אלא שזה בזרעים וזה באילנות וכן מבריך ומרכיב אבל זומר תולדה] עוד שם אמר רב חייא בר אשי א"ר אמי זומר חייב משום נוטע והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע [פירש"י חייב משום זורע כלומר אינהו נמי זורע הן זה אב בזרעים וזה אב באילנות] משום זורע אין משום נוטע לא [פירש"י אמבריך ומרכיב קאי] אימא אף משום זורע פירש"י דהך זריעה באילנות ואי עביד ליה בהדי זורע מיחייב חדא ותו לא] ע"כ סוגיית הגמ'. והנה מפורש בדברי רש"י דנוטע הוא אב מלאכה אף דבמשכן לא היה רק זריעת סממנין או חיטין למנחות כמבואר בסק"א וכן הוא ברמב"ן פ"ז מהל' שבת הלכה ג' וכן הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין עכ"ל:

(ב) ולפי"ז נראה דה"ה הבוצר פירות מאילן הוא נמי אב מלאכה כמו קוצר. אמנם במ"ק ג'. איתא מכדי בצירה בכלל קצירה זמירה בכלל זריעה למה ליה דכתבינהו רחמנא [גבי שביעית] למימרא דאהני תולדות מחייב אאחרנייתא לא מחייב. הרי דבצירה נמי תולדה היא. ולכאורה קשה מ"ש מנוטע דחשיב אב:

(ג) ונראה לי ע"פ מ"ש בחידושי הר"ן [הוא הנדפס בטעות על שם חידושי הריטב"א ובאמת היא שיטה להר"ן] בשם הרמב"ן לקמן ק"ז:

בהא דדלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו לאו אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי חייב משום עוקר דבר מגידולו ה"נ כו' ופי' הרמב"ן דדלדל עובר חיוביה משום נטילת נשמה. אלא דה"א דאין חיוב נטילת נשמה אלא בדבר שחיותו מעצמו ולא בדבר שתלוי בחיות אמו. ע"כ הוכיח מתולש כשותא מהיזמי אף שחיות היזמי מארעא ואי שקיל היזמי מארעא מיית כשותא. ואינו דימה לקוצר מקרקע שחיות הקרקע מעצמו ואינו יונק מאחר אעפ"כ חייב ה"נ כיוצא בו ע"ש. וע"כ שפיר יש לחלק בין נוטע לבוצר דבוצר מאילן אינו דומה לקוצר כיון דאילן אין חיותו מעצמו אלא שיונק מארץ ע"כ חשוב רק תולדה כשאר עוקר דבר מגידולו מה שאין כן נוטע שתוחב היחור בארץ ודומה ממש לזורע חשוב אב:

(ד) ובהכי ניחא מה שכתב הרמב"ם פ"א מה' שמיטה ויובל. הבוצר בשביעית חייב בין בכרם בין בשאר אילנות. ולכאורה תמוה כיון דבקרא אינו מפורש רק קצירה ובצירה ואתולדות לא מחייב ובשאר אילנות שם אחר להן מוסק בזיתים אורה בתאנים גודר בתמרים. וכי היכי דלא הוה ילפינן בצירה מקצירה אי לאו דמפורש בקרא כמו כן לא נילף מסיקה מקצירה וכיון דלא מפורש בקרא יפטור. ולהנ"ל ניחא דשאר אילנות דומים לכרם. דזה וזה לוקח הפרי מאילן הוא ושפיר למדין זה מזה להחשב אב:

) (ה) ואין להקשות לפמ"ש דאם כן הנוטע בשביעית יתחייב כיון דהוי אב כמו זורע. והרי מפורש בהרמב"ם פ"א מהלכות שמו"י הלכה ד' וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודות האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהם עי"ש שהוא מטעם דשאר התולדות לא אסר רחמנא ). י"ל כיון דעצים אין בהם קדושת שביעית רק האיסור משום הפרי והפרי אינו גדל על הארץ שפיר הוי רק תולדה. וזה נ"ל טעמא דרשב"ג בירושלמי דמתיר ליטע אילן סרק בשביעית משום דעצים אין בהם קדושת שביעית ואף דרבנן אסרי מ"מ ודאי מודים לרשב"ג דאינו דומה ממש לזורע מטעם זה כדאמרינן בעלמא חולין מ"ט:

אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים. וע"כ הוי רק תולדה ופטור. ומשום הפרי לא הוי אב כיון שאינו גדל על הארץ רק על אילן שגידולו מן הארץ כנ"ל ודו"ק:

(ו) אך מה שכתב רש"י ז"ל הנ"ל דמבריך ומרכיב נמי חשיבי אב ורמב"ם פ"ז מה"ש ה"ג הוסיף נמי זומר. ובש"ס דמ"ק הנ"ל משמע להיפך. ועוד שבמלאכת קצירה חשיב הרמב"ם הבוצר אב כמו קוצר ובש"ס מ"ק הנ"ל הא מפורש דהוי תולדה. והנ"ל בזה דיש חילוק בין שבת לשביעית דהנה זה לשון הרמב"ם פ"ז מה"ש הלכה ג' ד' גבי מבריך ומרכיב וזומר שהם אב כמו הזורע שכל אחת מהם לצמח דבר הוא מתכוין. וכן גבי בוצר גודר מוסק אורה שהם אב כמו הקוצר שכל אחת לעקור דבר מגידולו מתכוין. הנה מבואר דחשוב אב משום שהכוונה אחת. והיינו שהמעשה באמת מחולק קצת ולא היה ראוי להחשב רק תולדה. אך משום שהכוונה אחת הוי אב. והתינח לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אזלינן בתר הכוונה. אבל לענין שביעית דכתבו התוס' מ"ק י"ג סד"ה נטייבה דגבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת וכיון דאין דין מלאכת מחשבת בשביעית ע"כ לא הויין אב רק תולדה דכל עיקר דחשיבי הני אב הוא רק משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והמחשבה אחת הוא כמבואר בלשון הרמב"ם הנ"ל. מה שאין לומר כן בשביעית. ועי' מהרש"א סנהדרין כ"ו:

[ג] ואחד המבריך אילנות. זה דעת רש"י והרמב"ם שהבאנו בסק"ב אך מדברי התוס' מכילתין ד' ע"ג:

ד"ה משום משמע לכאורה שהיא תולדה שכתבו וז"ל אין להוכיח מכאן דצריך להתרות אתולדה משום אב דהא לא קאמר שצריך להתרות בו משום זורע אלא שאם התרה בו משום זורע דחייב עכ"ל. והנה למה שרצו לפרש שצריך להתרות משום זורע אמבריך ומרכיב קאי שצריך להתרותו משום זורע [דנוטע קאמר בש"ס להדיא דאם התרה בו משום נוטע דחייב שהרי אף זומר מתרין בו משום נוטע. וכן פירש"י על הא דמקשה הש"ס משום זורע אין משום נוטע לא. אמבריך ומרכיב קאי. הרי דפשיטא ליה להש"ס דנוטע הוי אב] ולמה דמסיק הש"ס אי אתרו בי' משום נוטע נמי חייב ומ"מ אי לא אתרו ביה לא משום נוטע ולא משום זורע רק לא תבריך ולא תרכיב לא יתחייב. הנה מפורש דמבריך ומרכיב הוויין רק תולדות:

אולם נראה דלמסקנת התוס' דאין צריך להתרות אתולדה משום אב דווקא. שפיר אמרינן דאף מבריך ומרכיב הוויין אבות. ורק לפי מה דס"ד של תוס' היה מוכרח לומר שהן רק תולדות ולא לפי המסקנא ועוד יתבאר]:

הג"ה ) עיין לפנינו סק"ה קושיא על דברי הרמב"ם האלו מש"ס גיטין ובתירוצנו שם. אך דעת הר"ש פ"א דשביעית דהנוטע בשביעית חייב מדאו' מדכתיב וכרמך לא תזמור וכ"ש נטיעה דהוא עיקר מלאכה טפי עי"ש]: