אגלי טל קלח

לעולם הוי אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל כיון דכל אחד נחשב פסולת לגבי השני. ע"כ מתרצים משום דזה שאינו חפץ לאכול וכו' והיינו. דהנה יסוד זה שכל אחד נחשב פסולת לגבי השני למדנו מחולב שחייב משום מפרק תולדה דדש. ושם קמ"ה. כבשים שסחטן לגופן מותר ופירש"י אם לאכול הכבשים ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן מותר לכתחלה דלא מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך ע"ש. והטעם דאף דב שא"צ לגופה לר' יהודה חייב ואפי' לר"ש איסורא מיהא איכא מ"מ כיון דחיוב דש משום שמפרק האוכל מן הפסולת שעליו וכיון שהוא צריך לכבשים שעל המשקה ולא למשקה אי אפשר שהמשקה יחשב אוכל והכבשים פסולת. והכי נמי בשמעתין כיון שבורר מין אחד מחבירו כדי לאכול האחד וכיון שכוונתו רק לאכול מין האחד אי אפשר שהשני יחשב אוכל והראשון פסולת ע"כ רק אותו שרוצה חשוב אוכל. אבל טעם הברירה משום חילוק המינים משום זה חשוב כל אחד אוכל לגבי השני. רק בחפץ לאכול אחד ולא השני אי אפשר שהשני יחשב אוכל והראשון פסולת ע"כ רק אותו שרוצה חשוב אוכל. וע"כ שפיר מחלק בסוגיא בשני מינים בין אוכל מתוך פסולת בין פסולת מתוך אוכל. ומ"מ הברירה משום חילוק המינים ולא משום שאינו חפץ לאכול דאל"כ אפי' במין אחד נמי רק משום חילוק המינים. וע"ז כתבו דכן משמע בירושלמי דבשני מינים שייך ברירה משום חילוק המינים [ובירושלמי עוד יותר דאפי' במין אחד משונה קצת זה מזה]:

ובזה יתיישב מה שהקשיתי דהא בירושלמי אמר ובלבד שלא יברור כל המין. ומשום דבזה חייב על ברירת מין השני והלא אינו חפץ רק במין שבורר. והמין שבורר הוא חשוב אוכל והשני פסולת לפי דברי תוס' הנ"ל ובורר אוכל אין חילוק בין בורר כולו לבורר מקצתו. בפרט לפי המבואר בירושלמי דלא שייך ברירה רק באוכל דאין נ"מ כלל במה שמין השני דחשוב פסולת מתברר. ולפמ"ש ניחא דהנה היסוד הזה דא"א דמין שאינו חפץ בו יחשב אוכל ושחפץ בו יחשב פסולת למדנו מהא דכבשים שסחטן לגופן מותר והירושלמי הא ס"ל כבשים שסחטן לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. חייב. כמפורש בירושלמי פ' כלל גדול דג שסוחטו לגופו לר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ה"נ פטור ולרבנן דפליגי אר"ש הכי נמי חייב. הרי דאף שא"צ למשקה חשיבא המשקה אוכל ה"נ אף שאינו צריך למין השני חשוב מין שני אוכל. וע"כ ניחא מה שהשמיטו הפוסקים הא דבלבד שלא יברור כל המין משום דלדידן דקיי"ל כבשים שסחטן לגופן מותר ומין שאינו חפץ בו חשוב פסולת וגבי בורר אוכל מתוך פסולת אין חילוק בין בורר כולו בין בורר קצתו:

(ח) ובזה נבאר טעם מחלוקת התוס' עם הפוסקים שיתבאר לפנינו אי"ה בביאור מלאכת בורר סק"א אות ב' ואות ט"ז באריכות. דדעת הר"ח ורמב"ם ורמב"ן ור"ן והרב המגיד דבורר פסולת מתוך אוכל אפי' לאכול לאלתר חייב ולתוס' הסוגיא מיירי בפסולת מתוך אוכל ומ"מ מותר לאלתר. וביותר יש להשים לב על מחלוקת תוס' עס רש"י שהיא מהיפך להיפך. דלתוס' אוכל. מתוך פסולת בנפה וכברה אפילו לאכול לאלתר אסור ופסולת מתוך אוכל ביד לאלתר מותר. ולרש"י אוכל מתוך פסולת בנפה וכברה לאלתר מותר ופסולת מתוך אוכל ביד לאכול לאלתר אסור כמבואר לפנינו אי"ה בביאור מלאכת בורר סק"א אות ט'. ולמה. ונראה דהנה הרמב"ן בחידושיו כתב הטעם דפסולת מתוך אוכל חמור וז"ל דגבי שבת לעולם אסור לברור פסולת ולהניח אוכל ואע"ג דתרוייהו דרך בורר נינהו בשבת בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן ומאן דטרח באיסורא ובירר הפסולת הו"ל כבורר לאוצר שהרי אין בדעתו לאכול שבורר ולפיכך חייב עכ"ל וזה לפי השיטה שהובא לעיל אות וא"ו הא דבורר פסולת מתוך אוכל חשוב המלאכה בפסולת וכיון שאין דעתו לאוכלו חשוב כבורר לאוצר. אך התוס' לשיטתם דלעולם חשוב המלאכה באוכל ואף שלא עשה בו מעשה הואיל ומחשבתו עליו חייב כאילו עשה בו מעשה וכיון שהבורר באוכל אם הוא רוצה לאוכלו לאלתר ודאי פטור ומותר. ועוד קל וחומר הוא מה באוכל מתוך פסולת שעושה ברירה בפועל ממש באוכל ואעפי"כ משום שמחשבתו לאוכלו לאלתר מותר. וכמו שפירש הר"ח בסוגיא הטעם דלאכול לאלתר מותר משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאי לאו מלאכת מחשבת היא דלא מכוין למלאכה אלא לאכילה לבד עכ"ל. כ"ש בפסולת מתוך אוכל שאינו עושה מעשה באוכל רק משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שמחשבתו שיתוקן האוכל חייב. כמ"ש הר"ן ס"פ הבונה בענין חק תוכות בשבת דחייב משום מלאכת מחשבת אף שאינו עושה מעשה באוכל שנעשה בו המלאכה רק בפסולת ודומה לחק תוכות חייב משים מלאכת מחשבת. וכיון דהחיוב הוא רק מחמת מחשבתו כ"ש שמחשבתו לאוכלו לאלתר פוטרתו. ורש"י שאוסר פסולת מתוך אוכל אפי' לאלתר כנ"ל במלאכת בורר ס"ק א' אות ט' לטעמי' אזיל במ"ש לקמן צ"ד:

בד"ה מהו דתימא דמשמע מדבריו דנוטל צפרניו חשוב מלאכה שצריכה לגופה ולפי"ז הדרינן לסברא פשוטה דמלאכת בורר פסולת הוא בפסולת ומ"מ חשוב צריכה לגופה כמו קוצץ צפרנים וכיון דהמלאכה היא בפסולת וזה אינו אוכלו חייב. ועוד יתבאר לפנינו דרש"י קמ"ב:

לפי פירושו ע"כ סובר דבורר פסולת המלאכה בפסולת ולתוס' הא דפסולת מתוך אוכל חמור כמבורר בהסוגיא היינו רק משום דדרך ברירה לברור פסולת המיעוט [כמבואר בדבריהם בד"ה בורר ואוכל אוכל מתוך פסולת] והוי שנוי. ובאמת אפי' לברור לאחר זמן נוטה הסוגיא להתיר.אבל זולת זה אין טעם לאסור יותר בברירת פסולת כיון שכל המלאכה הוא מה שהאוכל מתברר:

(ט) ובזה יתיישב מה שהקשינו לעיל אות ג' על הר"ח והפוסקים שמחייבים על ברירת אוכל מתוך פסולת לאכול לאחר זמן. ובירושלמי מיבעיא לי' שרוצה להוכיח מדבית שמאי אוסרין פסולת מתוך אוכל ביו"ט ואוכל מתוך פסולת מתירין ש"מ שאין כאוכל מתוך פסולת חיוב בשבת. ולפימ"ש ניחא דהנה בגמ' דידן בפרק נוטל קמ"ב:

האבן שעל פי חבית מטה על צידה והיא נופלת היתה בין החבית מגביה ומטה על צידה והיא נופלת. פירש"י מטה על צידה אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטלנה בידים. היתה בין החביות וירא שלא תפול האבן מן החבית וישברם מגביה לחבית כילה ומסלקה מבין החביות ושם מטה על צידה. ובגמ' מאן תנא דכל היכי דאיכא איסורא והתירא בהתירא טרחינן באיסיורא לא טרחינן (פירש"י מאן תנא דמתניתין דקתני מגביה ומטה על צידה דאית לי' דכי טרח מיטרח בחבית דהוי התירא ולא יטול האבן ממש דהוי איסורא ואע"ג דהשתא נמי אבן מיטלטלא בהדי חבית] אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן רשב"ג הוא דתנן הבורר קטניות ביו"ט ב"ש אומרים בורר אוכל אוכל ב"ה אומרים בורר כדרכו [פירש"י בורר פסולת אם ירצה] בחיקו בקנון ובתמחוי. ותניא אמר רשב"ג. בד"א שהאוכל מרובה על הפסולת [דאי שקיל אוכל מפיש בטירחא] אבל פסולת מרובה על האוכל ד"ה בורר אוכל [דבהתירא טרח ולא באיסורא]. ולכאורה נראה דהא דרשב"ג דאמר ד"ה בורר אוכל דמשום איסור מוקצה אינו בורר הפסולת. וע"כ למד הש"ס מזה לאבן שע"פ החבית דג"כ אינו מטלטל האבן משום איסור מוקצה. אך אי אפשר לפרש כן דהא בפ"ק דביצה י"ד:

מקשה הש"ס עלה דרשב"ג פסולת מרובה על האוכל מי