אגלי טל קל

ואין לחוש לחמאה שנפשר בשבת והוי נולד כמו שהחמיר הרמ"א באנפנדא. דליתא שהרי הרמב"ן הקשה דשומן לעולם אוכל הוא ותי' הר"ן דשומן דרך אכילתו כשהוא נמוח כפירות העומדין למשקין דמי. אבל חמאה שדרך אכילתה כשהיא קרושה לכ"ע שרי עי"ש באריכות. ודבריו תמוהין דאדרבא בהא גם הרמב"ן החולק מודה דאסור דהוי נולד גמור דחמאה היא מחלב דמשבעה משקין הוא וכן כ' הט"ז סי' קנ"ח סק"ט בסה"ד עיי"ש. וכ"ז שהוא קרוש אוכל הוא דלא עדיף מחלב עצמו דכשהוא קרוש נחשב אוכל כדתנן רפ"ג דטהרות וכשנמוח נעשה מאוכל משקה והוי נולד. ואף הרמב"ן מודה דכשנעשה מאוכל משקה הוי נולד כמו שכתב בחידושיו פ"ק דחולין והובא בחי' הר"ן שם. ואינו דומה נמי לשלג נמוח דלהרמב"ן לאו נולד הוא משום דכשהי' קרוש תורת משקין עליו משא"כ בחמאה קרושה דאוכל הוא. ופשוט דלא מהני מחשבה למשקה וודאי נולד גמור הוא:

(ב) ומ"מ נ"ל דהלכה כהב"מ ולא מטעמי' שהוא סובר דחמאה דומה לפירות דלאו בני סחיטה דאוכל גמור וליתא דחמאה נמוח משקה גמור. ומ"מ מותר להעמיד דגים מטוגנים בחמאה נגד האש ואינו דומה לאנפנדא. דהנה לכאו' ק' טובא באנפנרא הא קי"ל משקה הבא לאוכל אוכל והכא דבשעה שנמוח השומן הוא בכלי אחת עם האנפנדא והוא לצורך האנפנדא ואוכל הוא ולאו נולד הוא. ונ"ל דהנה רפ"ג דטהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שיש בהם משקה טופח הרי אלו תחילה קרשו הרי אלו שניים חזרו ונמוחו כביצה טהורין. הנה דאינם חוזרין לטומאתם הישנה. ובתוס' שהביא הר"ש שם מ"ב השלג אינו לא אוכל ולא משקה כו' מים טמאין שהגלידו טהורין חזרו ונמוחו חזרו לטומאתן הישנה. וצריך להבין מ"ש בין הרוטב וכו' שקרשו וחזרו ונמוחו למים שהגלידו וחזרו ונמוחו. ונראה דשאני רוטב דבשעה שנקרש חל עליו שם אוכל. ע"כ חשוב כשנמוח פנים חדשות. ולאו משקה ראשונה הוא. וכן מצאתי להרא"ש שם מ"ב גבי שמן קרוש אינו לא אוכל ולא משקה דאין דרך לאכול שמן קרוש וע"כ חוזר לטומאתו הישנה כיון שלא נשתנה באמצעותו ממשקה לאוכל. וה"נ תניא בתוספתא גבי מים שהגלידו עי"ש. והנה בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ע"ו בהא דאמרינן משקה הבא לאוכל אוכל היינו אם בתחלת ביאתו לעולם בא לתוך אוכל. ולפי"ז במים שהגלידו שנמוחו לתוך אוכל יש לומר דחשוב משקה ולא אוכל כיון דחשוב משקה ראשונה ותחילה הי' בפ"ע בלא אוכל. ודוקא בתחילת ביאתו לעולם דאז צריך לחול עליו שם משקה הוא דאמרינן דכשבא לתוך אוכל לא חל עליו שם משקה משא"כ בזה שחוזר לקדמותו. וע"כ מיושב בשומן קרוש לפימ"ש הר"ן דשומן קרוש הוי כפירות העומדין למשקין דאין דרך לאכול שומן קרוש עי"ש וא"כ דינו כשמן קרוש דאינו לא אוכל ולא משקה דכתב הרא"ש הטעם משום דאין דרך לאכול שמן קרוש. וה"נ בשומן כנ"ל. וכיון שכן כשנמוח לא חשוב שחל עליו משקה חדש רק שחשוב משקה ראשון שהי' השומן בשעה שהתיכו אותו דאז היה נמוח ואפי' הוא בתוך אוכל הוי משקה כנ"ל. ומ"מ הוי נולד. כמו בעירובין מ"ו. מיא בעיבא מבלע בליעי כ"ש דהוו להו נולד ואסירי. ואף שמתחלה היו מים באוקינוס ובעבים לא קנו שם חדש והמים חוזרים לקדמותן, ויהי' הדין כאלו נתקשרו העבים ביו"ט שמותרין המי גשמים. אלא ודאי שאף בכה"ג חשוב נולד. וכ"ז בשומן אבל בחמאה דכשהיא קרושה הוי אוכל כמו חלב שקרוש וא"כ כשנמוח חשוב משקה חדש וכשבא לאוכל הוי אוכל ולאו נולד הוא ודו"ק היטב ):

(ג) אחר שכתבתי זה ראיתי בפנים מאירות ח"א סי' פ"ד שפך סוללה על הר"ן שהבין בדברי בעל התרומות שאסור בדיעבד משום נולד. ואחת מן הקושיות היא מהא דסוחט אשכול ענבים לתוך הקדירה וכבר נתיישב בטוב טעם. ובזה מיושב מה שהקשה עוד הפנים מאירות דהא הס' התרומות אסר לרסק מלת ג"כ מטעם זה וא"כ איך מצינו ידינו ורגלינו במליחת צנון דהאיסור משום דנראה ככובש כבשים ות"ל משום דהמלח נמוח והוי נולד. ולפמ"ש ניחא דמלח שמעולם לא הי' נמוח שפיר הוי כשנמוח על הצנון משקה הבא לאוכל. ובלא"ה לא ידעתי מה קשיא לי' דהא אינו אוכל המלח רק הצנון. ואי משום שטעם המלח נבלע בצנון. הלא כשבא טעם המלח לצנון חוזר ונעשה אוכל אזיל מיני' איסור נולד. עוד הקשה שם מהא דשבת ע"ה:

אין עיבוד באוכלין תיפוק לי' לאסור משום נולד. ואינני יודע מה זה דהתם לפטור מחיוב חטאת את המולח. אך לפי האמת גם הבשר מותר מן הטעם שכתבתי גבי צנון. עוד ראיתי שהקשה על הר"ן שתירץ משום דכפירות העומדין למשקה דמי. ומה זה ענין לנולד. ע"כ פירש דר"ן לאו לדחויי קושית הרמב"ן אתי רק עצמו אמר דלפי מה שכתב דמשום גזירת סחיטה נגעו בה אסור גם בשומן כמו משקין שזבו. ובחנם נדחק דר"ן הכי קאמר כיון דהוי כפירות העומדין למשקין חשוב משקה כמו מי תותים ורמונים ואסור משום נולד כמו שכתב בחי' הר"ן פרק הג"ה ) וכדוגמת סברא זו דכיון שחוזר למה שהיה תחילה משקה ולאו פנים חדשות בא לכאן אינו דומה להיכי שצריך לחול שם משקה מחדש מצינו ג"כ בענין נ"ט בר נ"ט דהתירא דכתב הרשב"א משום דעל טעם קלוש אינו חל שם בשר בחלב. ובב"י או"ח סי' תנ"ב בשם תשובת הרשב"א דאין מגעילין שני כלים בני יומן אפילו בזה אחר זה אם אין במים כדי לבטל שניהם יחד דטעם כלי ראשון שנתבטל חוזר וניעור. וקשה כיון דתחילה נעשה היתר ע"י ביטול הוי נ"ט בר נ"ט דהיתירא. וצ"ל כיון דחוזר לאיסור ראשון לא חשוב חלות שה איסור מחדש. ולכאורה קשה ע"ז מרמ"א סי' ק"ג בשם איסור והיתר. וט"ז שם. שאם נעשה היתר ע"י שנ"ט לפגם ולבסוף השביח הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. ומבואר בט"ז שם שאם נאסר כף ותחבו בתבשיל שנותן טעם לפגם ושוב בשלו בקדירה דבר שהאיסור נותן בו טעם לשבח הוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. ולמה הלא לבסוף שהשביח חוזר וניעור האיסור הראשון ולא חשוב חלות מחדש. אך לק"מ דודאי האיסור והיתר בשיטת הסמ"ק שהביא הב"י סי' צ"ד שהחילוק שבין נ"ט בר נ"ט דהיתירא לאיסורא. משום דבאיסורא חתיכה נעשה נבלה ונהי דהאיסור ראשון הוי נ"ט בר נ"ט ההיתר שנאסר הוא נ"ט אחד יעו"ש. ובשעה שהוא לפגם לא נעשה נבילה. והרשב"א לפי שיטתו דאין איסור יכול לחול על טעם קלוש והיכי שחוזר וניעור לא שייך זה כנ"ל. אך אפילו לדעת הסמ"ק דטעם נ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור משום חתיכה נעשה נבילה. וכאן בשעה שנתבטל הא לא נעשה נבילה. מ"מ לשיטה זאת ע"כ אין היתר נ"ט בר נ"ט משום שני טעמים רק משום ג' טעמים היינו שטעם שלישי שבו נעשה איסור נחשב ג"כ. והיינו דבשלמא לשיטת הרשב"א והר"ן משום דטעם קלוש אינו ראוי לחול עליו שם בב"ח י"ל דטעם שלישי שבו נעשה איסור לא מהני לשויי' טעם קלוש דבאותו שעה שהוקלש אינו נדון כטעם קלוש. וכעין שכתב הרא"מ פ' צו בטעם. שהצריך הכתוב מריקה ושטיפה בכלי נחשת ושבירה בכלי חרס אף דלינת לילה פוגמת והוי נ"ט לפגם ותי' הרא"מ כיון דפגימתו ונותרו באים כאחד ולא קדמה פגימתו לאיסורו הו"ל נ"ט לשבח וחל עליהם חיוב שבירה ומריקה ושטיפה ותו לא פקע עי"ש. הרי דבשעה שנעשה פגום עוד לא חשוב נותן טעם לפגם והכי נמי אם איתא דלא חשוב קלוש אלא בטעם שלישי לא הי' מותר דבשעה שהוקלש עוד נחשב טעם גמור וחל האיסור והוי נ"ט בר נ"ט דאיסורא אלא ודאי בשני טעמים הוקלש. והא דקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב אף שבחלב הוי טעם שני מ"מ בשעה שבא לחול עדיין נחשב טעם ראשון כנ"ל וזה לשיטת הרשב"א. אך לשיטת הסמ"ק דטעם נ"ט בר נ"ט דאיסורא משום דנעשה נבילה שפיר אמרינן דלא נחשב נ"ט בר נ"ט אלא בג' טעמים ובשעה שנעשה טעם ג' אף שעדיין נחשב טעם ב' כנ"ל מ"מ אי אפשר שיעשה נבילה כיון שכמו רגע יחשב טעם ג'. ודומה ממש למה שכתבו התוס' והרשב"א בהא דטיפת חלב