אגלי טל קכח

במשא דא"א בלא צחצוחי זיבה] שיתבטל ברוב. והוצרך לתרץ משום דבא לעולם בתערובות. ואף דממ"נ היא מוציאה הצחצוח רוק בכל מקום שהיא ודומה למשא וכ"ש במשא קרי דזב. משמע דס"ל כדעת הר"י קורקוס. ומבוא' כ"ז במ"ל פ"א מהל' מטמו"מ הי"ד. וה"נ כיון שנבטל הרי הוא כמי שאינו ואינו מצטרף. וא"כ י"ל מסתמא אינו מתרסק וזב מים כשיעור חיוב שבת בבת אחת רק מעט מעט וכיון שנתבטל ראשון ראשון אינו מצטרף ושוב גם איסור חצי שיעור ליכא. דטעם חצ"ש משום דחזי לאיצטרופי והכא לא חזי לאיצטרופי כיון שתיכף מתבטל ושוב אינו ראוי להצטרף:

(יז) אך י"ל דמשכחת לה שיצטרף אם יסחוט עוד הרבה עד שירבה על מים שבכוס ויחזור וינעור וע"ז שוב מספיק תי' הרשב"א דהכל יודעין שאין זה סחיטה ואיסור קל הוא מאוד ודי שינהוג בו כתרומת חו"ל דמבטלה ברוב ושם כ' הרמב"ם דקמא קמא בטיל ול"א בי' חוזר וניעור. ובהכי ניחא אפי' לפי משמעות הש"ס בכורות דאפי' לח בלח אין ביטול לענין טומאת משא. דהא מבואר שם דדין חוזר וניעור תלוי בדין ט"מ דאי מטמא במשא. ס"ל דטומאה כמאן דאיתא דמי וחוזר וניעור ואפי' טהרה עוררת טומאה עיי"ש. וכיון דבאיסורין הקלין לא אמרינן חוזר וניעור ואפי' איסור אינו מעורר איסור כ"ש דאפי' בכעין טומאת משא אמרינן ביטול:

(יח) וכיוצא בסברא זו דיש ביטול לענין איסור שבת כתב בצל"ח ביצה ל"ט. במוציא שלהבת לרה"ר דעל מה שנתוסף בכל רגע פטור דמה שהניח לא עקר רק על מה שהי' תחילה בשעת עקירה. וכתב בצל"ח דלמ"ד מין במינו בטל פטור משום דמה שנתוסף הוא רוב. והא דמותר לרסק לתוך הקערה דפירשנו לעיל אות ד' קערה שיש בה אוכלין וליכא ביטול. לק"מ להרשב"א דמשום גזירת סחיטת פירות נגעו בה וסחיטת פירות גופי' מותר לתוך אוכל:

(יט) והנה במ"ש הרמב"ן דלאו נולד הוא דבעודן קרושין נמי תורת משקין עליה לכל דבר. אינו מובן. דהא לדידי' המלאכה משום שמוליד ואי מעיקרא נמי תורת משקין עליהן לכל דבר לאו מוליד הוא. ואיך יתכן לומר דהמרסק יחשב מוליד והנרסק לא יחשב נולד. ונראה דהנה מוקצה מותר בשבת. ונולד אסור לשיטת ר"ת וסייעתו והחילוק שבין מוקצה לנולד דאיסור מוקצה משום שלא הי' דעתו עליו מאתמול והמתיר מוקצה משום דלא חשוב היסח הדעת גמור. והא קמן דבמוקצה מחמת חסרון כיס דלאו דעתו עליו כלל אף ר"ש מודה וכן פמוט וקערה שלא הי' דעתו עליהם בין השמשות אף ר"ש מודה. עי' שבת מ"ד. אך איסור נולד דאפי' דעתו עליו לא מהני מחשבתו לדבר שלא בא לעולם כמ"ש תוס' שבת י"ט:

בד"ה שמן של בדדין עיי"ש. וע"כ ביצה שנולדה מתרנגולת עומדת לגדל ביצים אסור משום נולד אף דידע שהתרנגולת תטיל ביצה ביו"ט. וכן הא דאין מסיקין בשברי כלים דחשיב לי' בשבת נולד אף דהי' ראוי להיסק בעודו כלי מ"מ אם הי' מחשב על הכלי להסיקו הי' בטלה דעתו וכיון דלא מהני מחשבתו על עכשיו לא מהני נמי לכשישבר כעין דבר שלא בא לעולם. והא דשבת כ"ח:

גבי בגד ג' על ג' מצומצמת שקיפלה ולא הובהבה שאסור להדליק בה ביו"ט משום דצריך שידליק ברוב היוצא וקיפול אינו מועיל לבטלה מתורת כלי וכי אדליק פורתא הו"ל שבר כלי ואין מסיקין בשברי כלים וא"א להדליק רוב היוצא אף דלא שייך בטלה דעתו בזה, שכך דרך להדליק בחתיכת בגד. נראה משום דמחשבה לא מהני לבטל מעשה שעשה בה לשם כלי ועדיין עומד לתשמישו ולא להדלקה ולא מועיל מחשבתו על עכשיו לא מהני נמי לכשישבר. קצרו של דבר נולד מיקרי מה דלא הי' בר הכנה בין השמשות והנה בנדה י"ז. תנן התם השלג אינו לא אוכל ולא משקה. חישב עליו לאכילה אינו מטמא טומאת אוכלין. למשקה מטמא טומאת משקין. וא"כ הי' בין השמשות בר הכנה שהרי הי' מועיל בו מחשבה בעודו שלג למשקה ע"כ מהני בו מחשבתו לכשהי' נמוח ואף שלא חשב עליו טפי ממוקצה לא הוי ומותר בשבת. ואפשר גם מוקצה לא הוי דגמרו בידי אדם. מ"מ נולד ודאי לא הוי רק האיסור משום דמוליד דכל זמן שלא חישב עליו לא הי' משקה ועכשיו בריסוקו עושהו משקה:

(כ) ובני מהר"ש נ"י הקשה על זה שהרי אי אפשר לרסקן בלי מחשבה תחילה לרסקן. ולפי דברי הש"ס נדה הנ"ל במחשבה לבד נעשה משקה. ועדיין לא עשה איסור במה שפעל במחשבתו לבד שיעשה משקה. ותדע שהרי הותר להניחם בחמה להפשירן אף שבזה נעשה משקה שהרי חישב עליו למשקה. אלמא דמה שפעל במחשבתו לבד בלתי מעשה אין איסור. א"כ ה"נ אין איסור במה שחישב עליהם לרסקן בידים. ובשעה שריסק ג"כ אין איסור כיון שכבר נעשה משקה במחשבה. וכה"ג כתבנו במלאכת קיצר ס"ק כ"ה אות ח' עי"ש. עכת"ד:

(כא) ובפשיטות אמרתי ליישב דהא ש"ס נדה הנ"ל דחישב עליו למשקין מטמא טומאת משקין. אין הפירוש מוכרע דחישב עליו לרסקו ולעשותו משקה מטמא תיכף טומאת משקין עוד קודם ריסוק ואפשר דהפירוש הוא שחישב עליו לבלוע כמו שהוא להשקיט צמאונו. ועי' פי' הר"ח ריש פרק המוציא יין. וע"כ נחתא לי' תיכף תורת משקה. אבל כשחישב עליו לרסקו ולעשותו משקה אינו נעשה משקה עד שירסקנו. דומה לגולמי כלים דאם חישב עליהם להשתמש בהם כמו שהן נחתא להן תורת כלים תיכף. אבל כשחישב עליהם לגמרן לא נחתא להם תורת כלים עד שיגמרן. וא"כ בנ"ד לאו נולד הוא. דבכל שעה הי' ראוי לחשוב עליו לבלוע כמו שהוא. ומ"מ מאחר שלא חשב עליו רק לרסקו אינו נעשה משקה רק ע"י הריסוק והו"ל מוליד:

(כב) אף באשר אין הכרע לפרש הא דש"ס נדה כנ"ל דאפשר דהפירוש הוא דאף אם חישב עליו לרסקו נמי מטמא תיכף טומאת משקה. ושוב יקשה דבהריסוק איננו נחשב שעושהו משקה מאחר שכבר הי' משקה משעה שחישב עליו לרסקו. ועל מחשבתו נרסק אין לאסור כנ"ל. יש ליישב בסיגנון זה דהנה עיקר דין מחשבה המתקנת אם מותר בשבת מקורו ריש פ' נוטל ר' יהודה אומר מעלין את המדומע באחד ומאה. ובגמ' הטעם משום דאמר כרשב"א דתנן רשב"א אומר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר. ור' שמעון בן אלעזר לא שרי רק באופן זה דנותן עיניו כיון דאינו רק מחשבה. ור' יהודה מיקל טפי כיון דאפשר במחשבה שוב לא חשוב מתקן בהעלתו. ובתוס' גיטין ל"א. הוכיחו שגם הפרשת תרומה סגי במחשבה נותן עיניו בצד זה כו', והקשו א"כ אמאי אין מגביהין תרומות בשבת הא בסוגיא שבת הנ"ל כיון דאפשר ע"י נותן עיניו בצד זה לא חשוב מתקן כשמעלהו ה"נ בתרומה לא יחשב מתקן כשמגביה. וי"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחלת תקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה. ואפי' דמאי אסור לתקן בשבת [ודוקא בה"ש מעשרין את הדמאי] אע"ג דשרי ליתן עיניו בצד זה וכו' כדמוכח בחולין דף ז'. גבי ר"מ שאכל עלה של ירק דפריך ודילמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר עי"ש. ומדבריהם נשמע דאפי' במחשבה לבד אסור תחילת תקונו של טבל דהא אין היתר בשבת אפילו לעשר דמאי במחשבה כדתנן בין השמשות מעשרין את הדמאי ולא תני מגביהין מכלל דבעישור גרידא איירי דבשבת אסור לעשר אפי' במחשבה. ע"כ ה"נ בריסוק שלג שמעולם לא הי' משקה אין היתר אפי' עושהו משקה במחשבה. ומה שמותר להניח השלג בחמה אף שנעשה משקין במחשבתו יתבאר לפנינו. אבל במ"ש במלאכת קוצר שמלקט חיטין שנזרעו ולא השרישו אלא שבטלם אגב ארעא וכתבתי דמותר משום דבמחשבה לבד עוקר הביטול דאתי דיבור ומבטל דיבור בזה שפיר