אגלי טל קכו

אוכל הוא אפי' לרסק ולסחוט מותר דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין אותן לכתחילה ואפי' בתותים ורמונים אם לאוכלים היוצא מעצמם מותר הוא. אלא נראה דהכל מותר בין בחמה בין כנגד המדורה דהא ממילא אתי דומיא דלתוך הכוס משום חמום לא מיתסר דאולידי הפשר הוא עכ"ל הרמב"ן:

(ג) והנה יש לעיין למה שהסכים עם פירש"י דמשום סרך מלאכה נגעו בה למה מותר לרסק בידים לתוך הכוס. בשלמא ליתן לתוך הכיס פירש"י שכוונתו לצנן ואעפ"י שנימוח מאליו ואינו חושש דלאו להכי איכוין כמשמעות פירש"י או דחשוב גרמא אבל לרסק בידים מ"ט שרי. התינח לדעת סה"ת דמשום נולד הוא כשמרסק לתוך הכוס בטל ביין שבכוס כמו שמבואר בס' התרומה אבל לפירש"י דמשום מלאכה הוא קשה. ונראה עפ"י מה דאמרינן ביצה כ"ג. רבה ור' יוסף דאמרי תרווייהו סחופא כסא אשיראי ביומא טבא אסור [פירש"י לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהם ריח הבושם שבכוס] מ"ט משום דקא שמוליד ריחא. ומ"ש ממוללו ומריח בו. התם ריחא מיהו איתא ואסופי מוסיף ריחא הכא מוליד הוא. וא"כ בנידן דידן שהאיסור משום שמוליד בשבת כמו שפירש"י. כיון שכבר יש משקה בכוס ובריסוקו מוסיף משקה לא חשוב מוליד. ומצינו ג"כ באוהל עראי חילוק בין לעשות בתחילה בין להוסיף דלעשות אסור ביו"ט ולהוסיף מותר אפי' בשבת. ועוד יתבאר לפנינו תירץ מרווח מזה:

(ד) והנה לשון התוס' לתוך הכוס או לתוך הקערה. הנה קערה זו מה טיבה. א"ת שיש בה משקה היינו כוס וא"ת שהוא רקנית הא אסור וע"כ שיש בה אוכלין. וקשה הא מוליד הוא דמשקה לחוד ואוכל לחוד ויאסר. ונראה משום דמשקה הבא לאוכל חשוב אוכל ונהי דגם אוכל לא הי' בעודנו שלג דשלג לאו אוכל ולאו משקה. מ"מ שוב הוי מוסיף דכשנימוח לא הוי אוכל בפני עצמו רק בצירוף האוכל שבקערה מכבר ומוסיף הוא:

(ה) ויש לעיין בסיום דברי רמב"ן אלא נראה שהכל מותר וכו' דהא ממילא אתי דומיא דלתוך הכוס. לתוך הכוס אפי' בידים התירו בתוספתא וא"כ אין ראי' מהיתר לתוך הכוס להתיר ממילא באינו מעורב בדבר אחר ):

(ו) ע"כ נראה דהרמב"ן דחה התוספתא מהלכה משום דבגמ' דידן איתא לתוך הכוס כו' ומשמע דוקא נותן אבל לרסק אסור וע"כ בתחילת דברי הרמב"ן שהביא התוספתא כתב ונראה דמשום סרך מלאכה נגעו בה הא אלו הניחן בחמה ונפשרו מותרין דלאו נולד הוא ולא כתב דמותר להניחן בחמה או כנגד המדורה משום דלפי התוספתא אין בזה ראי' להתיר:

(ז) והרשב"א אחר שהביא פירש"י וס' התרומה והשיג על ס' התרומה וסיים אלא לא אסרו אלא רסוק ביד משום סרך מלאכה כתב עוד וז"ל ול"נ דמשום גזירת סחיטה דפירות העומדין למשקה נגעו בה ולפיכך לתת לתוך הכוס מותר שאינו נראה כסוחט ועוד הקילו בו לרסק כו' וכדתני בתוספתא כו' טעמא דמילתא לפי שעפ"י שנקרש ונעשה עב הכל יודעין שאין בו אוכל ושמימיו נסחטין מתוכו אלא מים הן מתחלתן ועד סופן אלא שנקרשו לפי שעה ולפיכך הקילו בהן לסוחטן לתוך הקערה ולתוך הכוס אלא שהחמירו בהן לסוחטן ולרסקן בפני עצמו כנ"ל עכ"ל:

(ח) וכן דעת הרמב"ם דאיסור ריסוק שלג משום גזירת סחיטה והתירו לרסק לתוך הכוס. וכתב הה"מ מדבריהם למדנו שאין בהם איסור נולד לפיכך מותר להעמיד קדירה שקרש שמנונותה בחמה או כנגד המדורה ואין כאן נולד עכ"ל. וקשה כיון שהתירו לרסק לתוך הכוס שוב אין לנו ראי' על היתר ממילא היכי שהוא בפני עצמו ונאסר העמדה כמו רסוק השלג [וכן דעת הרא"ש ויתבאר לפנינו] ואין לומר דפשיטא לי' שומן נמוח לאו משקה ואינו דומה לשלג נמוח א"כ מהאי טעמא יהי' פשיט דלאו נולד הוא אפי' יהי' שלג מרוסק נולד ומה זה הלימוד מדבריהם. ונראה דלפי שיטת הרמב"ם ורשב"א דאסור ריסוק משום גזירת סחיטת פירות וודאי לא שייך אלא במרסק ביד או בכלי לא בהעמדה כנגד המדורה דלא משכחת סחיטה כה"ג:

(ט) והרא"ש כתב בסוף פ' במה טומנין כתב בס' התרומה ואסור להחם פשטידא בשבת אצל המדורה משום דשומן הנקרש נימוח והו"ל מוליד ודמי להך דאין מרסקין לא את השלג ולא את הברד עכ"ל והיינו דהרא"ש לית ליה דטעם איסור ריסוק משום גדרת סחיטת פירות וראי' לזה שהרי חולק על מהר"מ במה שהתיר להשתין בשלג דומיא דדריסת רגלים והרא"ש הי' נזהר דאינו דומה לדריסה דבמשתין בודאי יהי' נמוח. ואם הטעם דאסור לרסק משום גזירת סחיטת פירות הא סחיטת פירות אין איסור אלא א"כ צריך למשקין דכבשים שסוחטן לגופן מותר. ואפי' לר"י דיש חיוב חטאת בסחיטת כבשים למימיהן מ"מ לגופן מותר כיון דאין צריך למשקין וא"כ למה יאסר להשתין בשלג הא אין צריך לשלג הנימוח ובכה"ג אפילו סחיטת פירות גופייהו מותר. אלא וודאי ס"ל כפירש"י דהאיסור משום דקא מוליד. וע"כ אסור אפי' להעמיד כנגד המדורה. וסבירא ליה העמדה כנגד המדורה לא דמי ללתוך הכוס דלא כרמב"ן:

(י) והר"ן כתב ובתוס' משמע דאפי' לרסק שרי לתוך הכוס ומשמע דמשום סרך מלאכה נגעו בה אי נמי גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין ודוקא היכי דעביד בידים הא אלו הניחן בחמה ונפשרו ואפי' כנגד המדורה מותרין הם דלאו נולד הוא הנה לא כתב להתיר לכתחילה בחמה וכנגד המדורה משום שכתב שני הטעמים ולטעם ראשון משום דמוליד הוא י"ל דאפי' בחמה וכ"ש כנגד המדורה אסור דמלתוך הכוס אין ראי' דמותר דלתוך הכוס אפי' לרסק שרי:

(יא) ובש"ע סי' ש"כ סעי' י"ט גבי ריסוק שלג אבל נותן הוא לתוך כוס שליין או מים והוא נמוח מאליו ואינו חושש וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו מותרים. והנה לא כתב היתר ריסוק לתוך יין או מים וגם לא כתב להתיר להניחם בחמה או כנגד המדורה ולהפשירם רק בסי' שי"ח התיר לתת האינפנדא כנגד המדורה. ויראה דלרסק לתוך הכוס לא ברירא לי' להתיר דחשש להרמב"ן שדחה התוספתא מהלכה כנ"ל וגם לא כתב להתיר להניחם בחמה או כנגד המדורה שמא כרמב"ם ורשב"א והרה"מ דאפי' לרסק מותר לתוך הכוס ושוב אין ראי' מהא דמותר לתוך הכוס דאין איסור זולת רסיקה ביד. ומה שהתיר הרה"מ כנגד הג"ה וגם אין לדמותו לשופך לדופני הספינה והמים יורדים לים דמות' משום דכוחו בכרמלית לא גזרו הרי דלא גזרו בדרבנן אלא בידי'. דליתא דשאני התם דאפי' ברה"ר כה"ג ליכא חיוב דאוריי' דחשוב גרמא כמו שפירש"י עירובין פ"ח. במשנ' בד"ה שופכין לתוכו דבשופך לרה"י ומתכוין שיצאו לרה"ר ונתקיימה מחשבתו לאו חיובא דאורייתא הנה בכוחו כזה חשוב גרמא בעלמא ולא גזרו בדרבנן וכן הא דדף קמ"א כה"ג הוא עיי"ש. אבל כוחו ממש דמחייב עלה מדאורייתא ודאי גזרו עלי' בכרמלית דאפי' זריק להדיא לים לא עביד בגופו רק העקירה [וזה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית] וכל הוצאה מכוחו לבד ואסו' וא"כ כנגד המדורה דמה שהאש פועל אח"כ חשוב כוחו ממש וחייב עלי' משום מבשל. ועיין מנחות נ"ו:

הניח שאור ע"ג עיסה והלך ושב לו ונתחמצה מאלי' חייב עלי' כמעשה שבת. מהיכי תיתי להתיר במוליד דרבנן: