אגלי טל קכה

לשתות עם מים וצוקער וכה"ג לאו משקה היא מותר. ואם הי' בו איסור לרש"י ותוס' גם להרי"ף והרמב"ם הי' איסור כיון דדרכו בכך בצירוף טעמא דאחשבינהו אלא ודאי דהכא לא שייך אחשבינהו דלא אחשבי' למשקה בפני עצמו אלא ליתן טעם במשקה וזה ברור ופשוט. מלבד זה יש לו היתר כיון דעיק' סחיטת לימינעס הוא בשעת שתי' דומה להא דס"ס שכ"א בקליפות שום ובצלים. ועי' לעיל סק"ג שהארכנו בזה:

וראיתי בסוף תשובת הרמב"ם נדפסה תשובה אחת אשר השיג על הטור שאסר לסחוט הבוסר לתוך הקדירה משום שאין הבוסר ראוי לאכילה כדעת ר"ת והתיר לסחוט לימינעס ומעולם לא ראה אוכלין לימינעס. עי"ש. ולדידי לא קשה מידי דבוסר המשקה היוצא ממנו ראוי בפני עצמו לטבל בו אבל לימינעס אינו לטבל בו רק לשתותו עם מים ואף כשמעורב במים אינו ראוי בלא מיתוק צוקער וע"י מיתוק הצוקער אף הלימינע בעצמו הוא ראוי כשמטגנין אותו עם צוקער ועושין ממנו מרקחת רק שבלא טיגון אינו מתערב הצוקער היטב בהלימאנע ומים הנסחטין מהלימינע מתערבין היטב בהצוקער מ"מ כיון דכמו שאוכלין עתה במיתוק הצוקער ראוי הלימינע ג"כ בעצמו ע"י טיגון הוי מפרק אוכל מאוכל. ולפי"ז נראה אם יסחוט הלימינע לטבל בו בפני עצמו שוב יאסור כמו סחיטת הבוסר:

[לא] ושלקות שנתבשלו במים וכו'. ש"ס מכילתין קמ"ה. גופא כבשים שסחטן אמר רב לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור ושלקות בין לגופן בין למימיהן מותר. ושמואל אמר אחד זה ואחד זה לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור. רבי יוחנן אמר אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת. וכתבו הפוסקים דהלכה כשמואל לבד שדעת הר"ח ותוספות רי"ד לפסוק כרבי יוחנן והובא בדברינו לעיל ס"ק י"ז ועיין לעיל סק"ז:

[לב] אסור לסוחטן לצורך מימיהן. בהא דכבשים שסחטן למימיהן פטור אבל אסור פירש"י פטור שאין זה מפרק שאין המשקה זו יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכם. והקשו בתוס' דא"כ אמאי אסר להדוקי אידרא אכותא דשישא פ' תולין. ולפי מה שנתבאר לעיל סק"ז למה דקיי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע אפי' בלא פירש"י ואפי' לר' יוחנן דמחייב בכבשים אינו חייב על סחיטת בגד משום דש וע"כ דיתחייב משום מלבן וכן העתיק הרמב"ם פכ"ב הלכה ט"ו והיינו משום דפסק אין דישה אלא בגידולי קרקע וכנ"ל וא"כ לא קשה מידי לרש"י. והתוס' לשיטתם פ' כלל גדול ע"ה. דקיי"ל יש דישה שלא בגד"ק וממילא הא דפ' תולין משום דש ע"כ הקשו לרש"י אך לרוב הפוסקים אן דישה אלא בגידולי קרקע [ואין ראי' מחולב דבעלי חיים חשובים גידולי קרקע לענין שבת] לא קשה מידי לרש"י:

[לג] ואסור לסחוט דג לצורך צירו. פשטא דשמעתא מכילתין קמ"ה. דמדמה לשלקות וכן פסק המחבר סי' ש"כ סעיף ח':

[לד] וכן אסור לסחוט ביו"ט עוף וכו' כתב הפרמ"ג דהשוחט עוף לאחר שחיטה חייב חטאת והביא ראי' ממעשר שני דעוף חשוב גידולי קרקע. הנה לזה לא הי' צריך להביא ממרחק לחמו דזה מפורש ברמב"ם חובל בעוף חייב משום מפרק ולהחולקים על הרמב"ם לא יועיל ראייתו דלדידהו אפי' בהמה לא חשיבא גידולי קרקע כנודע. אולם מ"ש הסוחט עוף אף לאחר שחיטה מדמו חייב חטאת הא ודאי ליתא דדם לא חשוב משקה רק דם הנפש בשעת שחיטה וא"כ הוי מפרק אוכל מאוכל. ואף דהחולב בחי חייב להרמב"ם בזה הרמב"ם לשיטתו ובשיטת הרי"ף רבו בתשו' דחי לא חשוב אוכל [ולחלוב דוקא ביו"ט מותר משום מלאכת אוכל נפש] כנ"ל ס"ק י"ז אות נ"ט אבל לאחר שנשחט דאוכל הוא הו"ל מפרק אוכל מאוכל. ואם כוונתו שסוחטו בשעת שחיטה להוציא דמו נלפענ"ד ג"כ דפטור כיון שמשעה ששוחטו סופו לצאת וכמו בזיתים וענבים שנתרסקו מע"ש דאין בהם חיוב מן התורה. מ"מ נ"ל דלא עדיף מדג לצירו ואסור לכתחלה לצורך דמו:

[לה] ואסור למצוץ בפיו משקה וכו'. בסי' ש"כ בהג"ה הביא הרמ"א שני דיעות אם מותר למצוץ משקה הנבלע בפת או למצוץ מן הענבים. ומהרש"ל כתב דבמשקה הנבלע בפת הואיל והיה עליו שם משקה מקודם קרוב הוא לחטאת אבל למצוץ מן הענבים זה דרך אכילה מ"מ המחמיר תע"ב. והמג"א כתב להיפך דלמצוץ בפת קיל דשלקות שסחטן למימיהן אין בו חיוב חטאת משא"כ בענבים שיש חיוב חטאת בסחיטתן. והט"ז התיר לגמרי והביא ראי' מהא דמותר לשתות ע"י מפה דבשעת שתי' לא שייך בורר וה"ה דאין איסור דש בשעת אכילה דמ"ש מלאכת דש ממלאכת בורר יעו"ש. ולענ"ד אין למידין דש מבורר שהרי הבורר ביד לאכול לאלתר מותר ודש אסור. ואם באנו לומר דבשעת אכילה לא שייך מלאכה א"כ הא דאיצטריך קרא דמותר להעמיד בהמתו על המחובר תיפוק לי' דבשעת אכילתה לא שייך מלאכה. ואפשר לומר דמ"מ הוי אמינא דאסור משום מחמר דאסור אפי' בבהמת עכו"ם ע"כ משום מלאכת עצמו. ועוד חזון למועד בזה:

[לו] (א) השלג והברד אין מרסקין אותן וכו'. בסוף פרק במה טומנין נ"א:

ואין מרסקין את השלג ואת הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו אבל נותן לתוך הכוס ולתוך הקערה ואינו חושש. ופירש"י כדי שיזובו מימיו משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא מים האלו. אבל נותן לתוך הכוס של יין בימות החמה כדי לצנן ואעפ"י שנימוח מאליו ואינו חושש עכ"ל. ונראה מפירש"י שכתב נותן לתוך וכו' כדי לצנן ואעפ"י שנימוח מאליו ואינו חושש. משמע אבל אם הניחו בחמה או כנגד המדורה שניכר כוונתו שיהי' נימוח וכן לרסק לתוך הכוס אסור:

(ב) והרמב"ן הביא פירש"י וכתב עלה וז"ל ובתוספתא תני אבל מרסק הוא לתוך הקערה. ונראה דמשום סרך מלאכה נגעו בה הא אלו הניחן בחמה ונפשרו מותרין הם דלאו נולד הוא. ולא דמי למשקין שזבו משום דהני בעודן קרושין נמי תורת משקין עליהם לכל דבר. ובעל ספר התרומות כתב שאסורין משום נולד ואסור ליתן קדירה שקרש שמנונותה כנגד המדורה משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נימוחה ו עשה צלול והוי לי' נולד. ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא וקשיא לי בשומן דכיון דלעולם