אגלי טל קכג

מנשיא בן מנחם תנא הוא [פירש"י בתמי' וכי איהו פליג למימר דבשבת אסור דתימא הלכתא כוותי' והא לא הוזכר אלא לדברי התנא לראי' דהאי תנא הוא סבר כותי'] וכי תימא הלכה כי האי תנא דסבר לה כשל מנשיא בן מנחם [פירש"י הא דאמר הלכה כשל בית מנשיא ה"ק הלכה כהאי תנא דאסר ברמונים הואיל וקאי מנשיא כותי' דסוחטין רמונים בחול אלמא בני סחיטה נינהו] ומשום דסבר כמנשיא בן מנחם הלכה כמותו מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא [פירש"י דמשום איהו לחודי' נשווי' דרך רמונים לסחיטה] אין דתנן המקיים קוצים בכרם ר' אליעזר אומר קדש [מקדש התבואה משום כלאים דזריעה הוא] וחכמים אומרים אינו מקדש אלא דבר שכמוהו מקיימין וא"ר חנינא מ"ט דר"א שכן בערביא מקיימין קוצי שדות לגמליהן. [אלמא דמשום חד מקום דאחשבינהו משוינן להו דבר חשוב] מידי אריא ערביא אתרא [היא וחשיבותא דרבים הוי חשיבותא] הכא בטלה דעתו אצל כל אדם [חד גברא לחודי' הוא נימא בטלה דעתו] אלא היינו טעמא [דר"נ דאמר הלכה אין סוחטין] כדרב חסדא דאמר רב חסדא תרדין שסחטן ונתנן במקוה פוסלת את המקוה בשינוי מראה והא לאו בני סחיטה נינהו אלא מאי אית לך למימר כיון דאחשבינהו הוה להו משקה. רב פפא אמר משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה וכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי מראה [פירש"י. טעמא דתרדין לאו משום חשיבותא דאחשבינהו היא ולעולם לאו משקה נינהו והא דמפסיל משום דכל דבר שאון עושין ממנו מקוה שאינו מים או שלג או ברד פוסל את המקוה בשינוי מראה] עד כאן סוגית הגמרא:

(ב) וקשה למאי דמשני משום דאחשבינהו הוה להו משקה מאי אריא תותים ורמונים אפי' פגעין ואינך נמי כמו תרדין. ודעת רש"י ותוס' דבאמת גם שאר פירות אסור לסחטן למשקה משום דאחשבינהו והא דסוחטין בפגעין וכו' היינו למתק הפרי ובתותים ורמונים כיון דשל בית מנשיא סוחטין למשקה גזרינן דלא יסחוט אפי' למתק הפרי דילמא אתי לסחוט למשקה. אבל הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן סוברים דשאר פירות מותר לסחטן לכתחלה למשקה וקשה לדידהו דהא טעמא דאחשבי' אפי' בתרדין מהני. והב"י תירץ דקיי"ל כר' פפא דס"ל טעמא דרב חסדא לאו משום דאחשבינהו ואי קשה ושל בית מנשיא הוי רובא דעלמא. י"ל דלאו דוקא של בית מנשיא לחוד רק יש הרבה בני אדם שסוחטין אותם. ולפי"ז י"ל שגם רש"י ותוס' מודים דלמסקנא שאר פירות מותר לסוחטן ואם יש עיר אחת שסוחטין למשקה איזה פירי אסור בכל המקומות לסחוט המין ההיא דומיא דאסור לקיים קוצים משום ערביא עכ"ד הב"י. והיא דחוק מאוד ליישב קושית הגמרא דמי דמי ערביא אתרא הוא וכו' בתירוץ שלא נאמר בגמרא. והט"ז תירץ דשאר פירות סתמן לגופן לרככן ותותים ורמונים סתמן למשקין [וע"כ בתרדין נקט רב חסדא סחטן ונתנן למקוה דמשמע שבמכוון סחטן כדי ליתנם למקוה] אבל אם סוחטן בפירוש למשקין גם שאר פירות אסור עכ"ד. ולא משמע כן מדברי הפוסקים:

(ג) ובעיקר הקושיא דמשום אחשבי' גם שאר פירות יאסר הנה לא הי' לפני הב"י והט"ז חידושי הרשב"א שלא הי' בדפוס בימיהם ושם מפורש דאחשבי' לא מהני רק במה שמקצת בני אדם סוחטין ] [ותרדין דומים לתותים ורימונים כן מפורש בחידושי הרמב"ן] ורב פפא נמי לא פליג אטעמא דאחשבי' רק דבמקוה יש עוד טעם אחר. ונראה לי לבאר דברים אלו בטוב טעם עפ"י מ"ש התוס' עירובין כ"ח. ד"ה ובכל דשל בית מנשיא הי' להם הרבה רימונים וכל העולם אם הי' להם הרבה רימונים כמו של בית מנשיא הי' ג"כ סוחטן וע"כ אם הי' של בית מנשיא עיר שלימה לא הי' בטלה דעתן אך מאחר שהם יחידים אף בכה"ג בטלה דעתן דסוף סוף כל העולם אין להם הרבה רימונים ואין סוחטין. והנה הדבר ברור דגם בכל העולם אם הי' להם הרבה רימונים שלא הי' מספיקים לאוכלם הי' ג"כ סוחטין מהן ועושין משקה. ומקרא מלא הוא [שעושין משקה מרימונים] שיר השירים ח' ב' אשקך מיין הרקח מעסיס רמונים. וא"כ גם עתה שאין להם הרבה רמונים מה שאין עושין משקה מהמעט רמונים שבידיהם הוא משום דאכילתם נוח להם יותר. אבל לאחר שנסחטו הרמונים שוב מחזיקים את הנסחט למשקה כיון שעכשיו בטלה אכילת הרמונים ההם. וע"כ לאחר שנסחט שפיר מהני מחשבתו למשקה דלא שייך לומר בטלה דעתו אצל כל אדם דלאחר שנסחט גם כל אדם יחזיקו אותו למשקה [אבל בלא מחשבתו לא יחשב משקה ממילא דהא אפי' סלי זיתים וענבים היוצא מהן שלא לרצון אינו משקה] אבל קודם שנסחט היה רצון סחיטתן בטל אצל כל אדם שאינם רוצים בסחיטתן דאכילתם עדיפא להו. וע"ז שפיר משני הש"ס כיון דאחשבינהו הו"ל משקה דמחשבתו בשעת סחיטה להחזיק אותו למשקה אחר סחיטה לא בטלה עכ"פ שגם כל העולם מחזיקים הנסחט הזה למשקה. ונהי דרצון סחיטתו בטלה אבל רצונו להחזיק אותו למשקה לא בטלה כלל. וכ"ז הוא בתותים ורמונים אבל שאר פירות דאף אותם שיש להם הרבה שאין מספיקין לאוכלן אין סוחטין אותן שבעצם אין מחזיקין היוצא מהן למשקה. א"כ גם מחשבתו גרידתא להחזיק אותו למשקה אחר שנסחט גם זה בטל אצל כל דם:

(ד) האמנם כי יש לעיין מהא דספ"ה דמכשירין השוקל ענבים בכף מאזנים היין שבכף טהור. עד שיערה לתוך הכלי. והר"ש הביא תוספתא אעפ"י שחישב עליו טהור כינסו לתוך הכלי טמא. הרי דמחשבה גרידא לא מהני לעשותו משקה. ויש ליישב דה"נ הא סוחטו לתוך כלי ונהי דרצון סחיטתו בטל אצל כל אדם. מ"מ מחשבתו שלאחר שנסחט יבוא לכלי לא בטל וכיון שסוחטו לכלי הוי משקה:

(ה) והנה במ"ש הב"י שאם בני עיר אחת סוחטין אסור בכל העולם חולק עליו הרמ"א. והמג"א כתב שהדין עם הרמ"א והשיב על ראיות הב"י ממקיים קוצים דאסור בכל העולם משום ערביא. דזה דברי ר' אליעזר ואנן קיי"ל כחכמים דאינו אסור רק בערביא. [וכבר כתבו התוס' דהוי מצי הש"ס להקשות. כדמשני אין דתנן המקיים וכו'. הניחא לר"א אלא לרבנן מאי איכא למימר] אך לפמ"ש בשם הרמב"ן והרשב"א דמסקנא משום דאחשבי'. יש לומר דמשום עיר אחת מהני מחשבתו אפי' בשאר מקומות ולא דמי למקיים קוצים שהוא לא זרען רק