אגלי טל קיט

(יא) אך קשה לפי"ז דא"כ הפוצע חלזון דחייב משום דש לר"י [וחכמים פליגי משום דס"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע] וביארנו במלאכת בורר ס"ק י"א אות ב' דמיירי שלא פצע רק חלזון אחד דבכה"ג אין בו משום בורר עיי"ש היטב. וא"כ לפי הנ"ל דאין דש אלא אם מכינו ברירה גם משום דש לא יתחייב:

(יב) ע"כ נראה דיסוד זה אם חייב משום דש שלא במקום ברירה או הכנה לברירה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה והוא לפמ"ש התוס' צ"ד. דמשאצל"ג היינו שאינו צריך לאותו דבר שהי' צריכין במשכן עיש"ה:

וע"כ כיון שבמשכן הי' הדישה להכינו לברירה אינו חייב רק באופן זה אך לר"י דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב גם בזה חייב. ובהכי ניחא לשון הברייתא הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת [היינו שעל פציעה אינו חייב. דצד הוא אב מלאכה] ר' יהודה אומר חייב שתים שהי' ר"י אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה א"כ מה טעמי דרבנן קסברי אין דישה אלא בגידולי קרקע. וקשה דמאי חידשו האמרו לו דע"כ ת"ק נמי הכי ס"ל דאי בכלל דישה הוא ע"כ חייב שתים דשתי אבות בהעלם אחד בשגגות מלאכות [דאי בשגגת שבת גם לר"י אינו חייב אלא אחת] לכ"ע חייב שתים ועל כיוצא בזה מקשה הש"ס בכל מקום אמרו לו היינו ת"ק. ולפימ"ש ניחא דת"ק אפשר דמודה לר"י פציעה בכלל דישה אך זה בפוצע הרבה חלזונות דיש בזה ברירה דם החלזונות מתוך גופי החלזונות אבל הכא דבפוצע חלזון אחד קאי. כמו שביארתי במלאכת בור בס"ק הנ"ל. פטור למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ואפשר דת"ק כר"ש ס"ל. ולפי"ז פצע חלזונות הרבה אפשר יתחייב משום דש וחידשו האמרו לו דאין פציעה בכלל דישה ואמר רבא הטעם משום דאין דישה אלא בגידולי קרקע:

(יג) הנה בדין חולב שחייב משום מפרק. פירש"י והוא דעת רוב הפוסקים שחייב משום דש. ודעת תוס' רי"ד דלמה דקיי"ל אין דישה שלא בגידולי קרקע אין חיוב חטאת בחולב רק איסור דרבנן. ודעת הרמב"ם דאף דאין דישה אלא בגידולי קרקע. בהמה נקראת גידולי קרקע. ולענין מה שהקשו התוס' דלגבי הגדל ממש בקרקע אין הבהמה נקראת גידולי קרקע כתבנו ישוב לזה לעיל אות ב'. ודעת התוס' דלפירש"י דחולב תולדה דדש צ"ל דקי"ל כר' יהודה דיש דישה שלא בגידולי קרקע:

(יד) ויש עוד ג' שיטות בחולב. רש"י בדף צ"ה. כתב ואית דאמרי תולדה דקוצר. באס"ז כתובות הביא לשון הרשב"א שכתב בשם ר' שלמה בר' אברהם [כפי הנראה הוא ר' שלמה מן ההר שכפי הנראה הוא הרשב"א על מנחות] דמפרק מן בעלי חיים הוא תולדה דגוזז שהוא מפרק הצמר מן הבהמה. ובשם ר"ת פירש דמפרק בדד שאינו מגידולי קרקע כגון זה הוא תולדה דממחק. ודברי ר"ת כתבום התוס' מכילתין ע"ג:

ומסיים דכשחולב ממחק פי הדד ומחליקו [אך ברשב"א כתובות הנ"ל הוא בביאור יותר קצת] ובתוס' שם הקשו על ר"ת מהא דחולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה ואי משום ממחק מה לי לתוך הקדירה מה לי לתוך הקערה. והנה קושיא זו קשה גם לשיטת אית דאמרי שברש"י הנ"ל וגם לשיטת הר"ש ב"ר אברהם דמשום קוצר או גוזז מה נ"מ אם לתוך הקערה דהוי משקה אם לתוך הקדירה דהוי אוכל:

(טו) ונראה דהם ס"ל כשיטת הגאונים והרי"ף דהא דחולב לתוך הקדירה מיירי ביו"ט. ובתשובה לגאון אחד נדפס בסוף שיטה המיוחסת להר"ן דהיתר חולב משום אוכל נפש. אך לתוך הקערה דאינו מוכח שחולב לצורך היום אסור. ודוקא לתוך הקדירה שמוכח דחולב לצורך אוכל שבקדירה מותר כמו מבשל ביו"ט. ומייתי מדשמואל דאסור לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקערה ואח"כ ליתנו לתוך הקדירה משום דלא מוכחא מילתא ה"נ בחולב ביו"ט לתוך הקערה אסור מהאי טעמא עי"ש. וא"כ גם לשיטתם דמשום קוצר וגוזז ניחא לפרש כן ואף דקוצר אסור ביו"ט אפי' לצורך יו"ט. י"ל שאי קוצר דעלמא דלא מוכחא מילתא דלצורך היום. ועוד יש חילוק בין קוצר דעלמא דעוקר דבר מגידולו בין חולב. ועוד יתבאר:

(טז) ויש לומר גם למה שהביא הרמב"ן תשובת הרי"ף דהיתר ביו"ט לצורך אוכל נפש ולתוך הקערה אסור משום דמלאכת משקין לא הותר ביו"ט. וביאור הדברים דאף דשתי' בכלל אכילה ומשנה שלימה שנינו ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א"כ ראוי לשתיה מ"מ מאחר שבחליבתו עושהו משקה הרי נעשה דבר חדש שלא הותר ביו"ט. וזה טעם הרמב"ן בקצירה וצידה שאסורין ביו"ט דהוי מלאכת עבודה. כיון שצד דבר שלא היה ברשותו כלל. וכן קצירה שעוקר דבר מגידולו. וביאור זה לפי משמעות רשב"ם ב"ב ס"ו. בד"ה ואינה מקבלת טומאה בדבש שבכוורת לר"א שאינו מקבל טומאה משום שבטל אל הכוורת. ולכאורה תיפוק לי' משום דאיתקש ליער דהגדל בו כגון כמהין ופטריות אינו מקבל טומאה. וצ"ל דרשב"ם ס"ל דמחובר שאינו מקבל טומאה הגם שגזה"כ הוא מ"מ הטעם משום דבטל לקרקע וע"כ כשעוקרו מגידולו חשוב עושה דבר חדש וע"כ חייב נמי שעושהו משקה מה שלא הי' מתחלה וזה לא הותר ביו"ט אבל לתוך הקדירה דאוכל הוא מותר משום אוכל נפש. וע"כ לפי שיטתם בקוצר וגוזז נוכל לפרש כן הגם שקוצר וגוזז לא הותרו ביו"ט הלא טעם קוצר משום דהיה בטל לקרקע. והכא שהי' בטיל לבהמה הוי כבהמה דאוכל הוא ומעיקרא אוכל והשתא אוכל ולאו חדש הוא:

(יז) אך זה לא יספיק ליישב שיטת ר"ת שנאמר דהותר ממחק משום מכשירי אוכל נפש ולתוך הקערה אסור דליכא היכירא דלצורך היום כנ"ל תשובה לגאון כי ר"ת עצמו הביאו התוס' בשמו פ' חבית הא דחולב דוקא ביו"ט אבל בשבת הבהמה חשיבא פסולת ותיפוק ליה דבשבת דאין היתר אוכל נפש חייב משום ממחק:

(יח) ע"כ נראה דהנה שם פרק חבית מתיב רמי בר חמא זב שחולב את העז חלב טמא. ופירש"י ולא מפליג אפי' חולב לתוך הקדירה ואי אמרת משקה הבא לאוכל אוכל במאי איתכשר ומשני בטיפה המלוכלכת ע"פ הדד. ופירש"י טיפה ראשונה מלוכלכת בה פי הדד בדעת ונוחה ליחלב וההיא הוי משקה כסתם חלב דלאו לאוכל בעי לה עכ"ל. וא"כ קשה איך מותר לחלוב לתוך הקדירה משום דהוי אוכל מ"מ יתחייב על טיפה ראשונה. ואין לומר דהוי פחות מכשיעור דהא לענין ליכלוך פי הדד דסגי בטיפה זה שיעורו כמו המצניע לזרע כל שהוא. ועוד דחצי שיעור אסור מן התורה וחזי לאצטרופי אם ישלים לשיעור שלא לצורך אוכל:

(יט) והנה לשיטת הגאון בתשובה הנ"ל ניחא בפשיטות דהותר משום מכשירי אוכל נפש שאי אפשר מאתמול דחלב דיומי' מעלי וכיון שחולב לתוך הקדירה וניכר שלצורך היום מותר. ולפי שיטת הרי"ף י"ל הטעם שאסור לעשות דבר חדש ביו"ט היינו דלא מיקרי אוכל נפש אלא כשיש כבר אוכל נפש הותר מלאכה לתקן האוכל נפש אבל לא כשעדיין אין כאן אוכל נפש. וע"כ לחלוב לעשות משקה אסור דעדיין אין המשקה בעולם חשוב שעדיין אין האוכל נפש בעולם. דאף דבדדים ישנו שם החלב דהוא אוכל מ"מ בחליבה נפסק שם אוכל ונעשה משקה ומשקה לא היה מתחלה. אבל כשחולב לקדירה דאוכל הוא וכך הי' תחלה