אגלי טל קיז

חשוב מיוחד לאכילת אדם דהא סרוח מעיקרא שאינו ראוי רק לבהמה טהור. וכן הוא מצד הסברא דראוי ע"י הדחק לא חשוב מיוחד לכך וא"כ לא חשיבי עליו המעופשין אוכלין לענין טומאה ויחשב בורר. ואין לומר דעלין אלו תחלה ראוין היה ואח"כ נתעפשו. דא"כ דהדין תלוי בזה הי' לו להרמב"ם לומר מתוך עלין שנתעפשו. אלא ודאי דמשום שאינו מיוחד לאוכל אדם לא חשוב הבורר ממנו כבורר מתוך פסולת וה"נ לא חשוב מפרק אוכל מפסולת:

(צה) ולדינא נ"ל להתיר לחלוב לתוך אוכל בתחלת יו"ט שידוע שששים חלקי חלב שבדד הי' שם מעיו"ט אפי' בהמה העומדת לחליבה מאחר דלא קיי"ל לאסור מוקצה ביו"ט ובשל סופרים מי שהלך אחר המיקל כרמב"ן לא הפסיד וכיון שבידו לחלוב לתוך האוכל לא הוי מוקצה ומשום נולד לבד לא מיתסר לרמב"ן ומשום דבר שיש לו מתירין לא מיתסר כיון שבא לעולם בתערובות. אבל אם אפשר שיותר מאחד בששים חלב בא ביו"ט לדדים ולא היה בידו לחלוב בתחלת יו"ט אסור משום דהוי מוקצה ונולד ובשבת בעומדת לאכילה אם חולבה גוי לתוך אוכל נ"ל להתיר בכל גווני דבשל סופרים הלך אחר המיקל כרמב"ן וכיון שנסתלק האיסור שבה ממילא נסתלק תורת מוקצה. ומ"מ המחמיר בכל אלה תבוא עליו ברכה כי המחבר פסק לאסור מוקצה ביו"ט וגם בשבת הא כתב הרשב"א בעבודת הקודש להחמיר למעשה כגאונים דאסור משום נולד מן המוקצה:

[יח] ויש אומרים שחייב. לעיל ריש ס"ק י"ז העתקנו פירש"י דחלוק שבין קדירה לקערה דבקדירה מוכחא מילתא דלאו למשקה בעי לה אלא לאוכל לתקנו. אבל לא לתוך הקערה דזימנין דלמשקה קאי. ואע"ג דבקערה לא שתי אינש לא מוכחא מילתא ואיכא איסורא עכ"ל. ומשום דלא מוכחא מילתא אין סברא שיאסור מן התורה רק מדרבנן משום מראית עין. וכן משמע לשון רש"י "ואיכא איסורא" משמע שאין בו חיוב כרת וסקילה. וכה"ג דייק הש"ס ר"פ יוה"כ. אסור ענוש כרת הוא:

שוב ראיתי להרדב"ז סי' תרפ"ו שדייק כן מלשון רש"י וכתב שמרש"י משמע דאפי' לא כיון בפירוש לאוכלין רק סתם אין בו חיוב חטאת. ועוד כתב דאפי' תימא דלשון רש"י לאו דווקא מ"מ אם כיון בפירוש לאוכלין אין סברא שיהי' בו חיוב וכן מסיק להלכה דשלש מדות בדבר. לתוך הקדירה שיש בה אוכלין מותר לכתחילה. לתוך הקערה בסתם חייב חטאת. אבל אם פירש דלאוכל בעי לה פטור אבל אסור. עיי"ש:

וכ"ז הוא לפי שיטת רש"י דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא היינו שצריך לה לאוכל והא דאסור לתוך הקערה משום דליכא הוכחה. אבל בתוס' רי"ד חולק על רש"י דאפי' מוכחא מילתא דלאוכלין בעי לה אסור ודוקא לתוך הקדירה שלא עמד המשקה בעינה. ולדבריו נראה דלתוך הקערה לעולם חייב חטאת. שאם הי' מותר מה"ת למה יאסרו החכמים היכי דמוכחא מילתא. ובש"ס פ"ק גבי שום בוסר ומלילות משמע כדעת התוס' רי"ד דאפי' מוכחא מילתא אסור. ועמ"ש בזה בס"ק מ"ב אות ט':

[יט] אבל כשלא הביאו שליש וכו'. עיין טור וש"ע סי' ש"ך פלוגתא דר"ת ור"י בבוסר והיינו דווקא כשלא הגיע לכפול הלבן כמ"ש המג"א. אבל כשהגיע לכפול הלבן מותר לכ"ע וכן משמע בעוקצין פ"ג מ"ו עי"ש דהלכה כרע"ק. וכתב הפרמ"ג דבוסר דאסור לר"ת אפי' לתוך הקערה מ"מ לרש"י אין בו חיוב. חטאת כיון דלאו אורחי' לסחוט. ולהר"ן יש לומר דמשקה הוא עכ"ל. הנה הא ודאי דלאו משקה הוא כדאי, בירושלמי הובא בתוס' ר"ה י"ב:

ד"ה התבואה. זיתים וענבים שלא הביאו שליש אין מכשירין. וכן כתב הרשב"א בפ' חבית דבוסר דינו כתותים ורימונים. מיהו זה הוא בבוסר שהגיע לכפול הלבן וכן סתם בוסר שבש"ס אבל בלא הגיע לכפול הלבן דבהא מיירי ר"ת כנ"ל מה בכך דאוכל הוא הא לתוך הקדירה בלא"ה אוכל הוא ואעפי"כ מחייב הר"ת משום דהוי כמפרק אוכל מתוך פסולת וע"כ אף לרש"י יש לומר דחייב דטעמו של רש"י ג"כ משום דכיון דלאו אורחי' לסחוט אוכל הוא כמו שיתבאר לפנינו. אמור מעתה שלש מדות בענבים אם הביאו שליש חייב חטאת על סחיטתן ולתוך הקדירה מותר ולתוך הקערה אסור. הגיעו לכפול הלבן ולא הביאו שליש פטור על סחיטתן ולתוך הקדירה מותר. לא הגיע לכפול הלבן אפי' לתוך הקדירה חיוב חטאת לר"ת. מיהו לפי' התוס' רי"ד דמשום דלאו אורחי' הוי מלאכה כלאחר יד גם בבוסר מותר ואף דלא קיי"ל כו'. מ"מ יש לומר דמה"ט פטור עכ"פ. ועי' לקמן ס"ק מ"ע אות ט' בטעם פלוגתא דסחיטת בוסר:

[כ]( לעולם חייבין על סחיטתן. עיין לעיל ס"ק י"ז עד אות מ"ה שם מבואר היטב דעת הר"ח וטעמו וראיותיו:

[כא] ויראה לי וכו'. לעיל ס"ק י"ז אות כ"ד. [כב] סחיטת משקין הוא אב מלאכת דש ממש. לעיל ס"ק י"ז אות י"ב ואות כ"א:

[כא] להוציא ממנו משקין וכו'. עיין לעיל ס"ק ז' אות י"ז:

[כד] (א) החולב חייב משום דש וכו'. בש"ס מכילתין צ"ה. ת"ר החולב וכו' שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו"ט לוקה ארבעים דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. ועוד שם בגמ' חולב חייב משום מפרק. ודעת הרב האי גאון דרק ר' אליעזר ס"ל הכי אבל לדידן דקי"ל כחכמים