אגלי טל קטז

הר"ן בפ' הנודר מן המבושל דתרווייהו ילפי מולקח מדם הפר ומדם השעיר ר' יהודה יליף מב"מ לא בטיל וחכמים ילפי עולין אין מבטלין זה את זה. וביאר הר"ן דשניהם לומדים מין במינו לא בטיל אלא דר' יהודה אזיל בתר העצם ורבנן בתר איסור והיתר. וע"כ הא דר"ת תלוי בפלוגתא זו דלר' יהודה דחשוב מין במינו אף דזה איסור וזה היתר ה"נ הוי מפרק אוכל מאוכל דהכל דבר אחד ואין זה נחשב כסוי לזה אך לחכמים דאזלי בתר איסור והיתר ה"נ שני דברים חלוקים הם ושפיר זה הוי כסוי לזה ודש הוא:

(פז) ומיושב מה שהקשה הרמב"ן לשיטת ר"ת מאחר דשמואל בסוחט אשכול מיירי אפי' בשבת ואם רב חסדא בחולב רק ביו"ט היה לו לפרש. ולהנ"ל י"ל דבאמת רב חסדא למד מדברי רבו שמואל להתיר אפי' בשבת דהא שמואל ס"ל מב"מ לא בטיל ואזיל בתר העצם וחשיב דבר אחד ואין זה כסוי לזה אך לדידן דקיי"ל כרבנן מין במינו בטל דאזלי בתר איסור והיתר וכיון דזה איסור וזה היתר הוא מבטלו ה"נ בהמה של איסור שבת מכסה על חלב המותר ואין היתר רק ביו"ט. וע"כ מקשה שבת דעלמא תשתרי לרבה לשיטתי' דכל מילי כרב עביד ורב הא סובר מין במינו לא בטיל דאזיל בתר העצם וביצה בשבת לאו נולד הוא אבל לדידן דקיי"ל כחכמים ביצה וה"ה חלב בשבת נולד הוא ואתי שפיר דברי הגאונים שבעבודת הקודש:

(פח) ולענין הלכה כתב הב"י דבדברי סופרים הלך אחר המיקל והיינו דאפי' עומדת לחליבה לאו נולד הוא. אך בש"ע כתב בהמה שהיא עומדת לאכילה ורוצה לחלוב אותה החלב לאכול אה לקדירה שיש בה אוכלין מותר. מבואר דבעומדת לחליבה אסור. והבינו הט"ז והמג"א דחשוב החלב מוקצה מחמת אמה ולדידי צ"ע דזה סותר למ"ש בב"י:

(פט) ע"כ נ"ל דהב"י הא כתב לשיטת הרמב"ן דאפי' בשבת מותר לחלוב לתוך האוכל ולא הוי כמפרק אוכל מפסולת דאף שבהמה אסורה לא חשיבא פסולת אבל לדידן דקיי"ל כהגאונים והרי"ף דבשבת אסור לחלוב לתוך האוכל וכתב הב"י טעם הר"ן דבהמה בשבת מחמת איסור חשיבא פסולת. ממילא בעומדת לחליבה דבהמה הוי מוקצה ואסורה ביו"ט שוב הוי מפרק אוכל מפסולת ואסור משום מלאכת דש שהוא מן המלאכות שלא הותרו ביו"ט:

(צ) האמנם כי יש לומר לפי מה שצדדתי לעיל אות ס"ט דווקא בהמה שבחיי' בעצמותה אי אפשר לאוכלה ולשוחטה אסור שוב הוי פסולת בעצמותה אבל בעלמא משום האיסור לא חשוב פסולת א"כ בהמה מוקצה לא חשיבא פסולת. ואף דבהמה מוקצה כיון שאסורה באכילה אסור לשוחטה דהוי שחיטה שלא לצורך יו"ט ושוב אסור בעצמותה ליתא שאם בא לאכול היום המוקצה אין איסור שחיטה עומד בפניו שאם עושה מלאכה ביו"ט לאכול דבר איסור. אין בו איסור מלאכה דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דמה שהוא רוצה לאכול חשוב צורך קצת כמ"ש התוס' ביצה י"ב:

נמצא דמה שהבהמה אינה ראוי' מחמת שהיא חי' יכול לסלק בהיתר בשחיטה ואין עומד בפניו מלאוכלה היום רק איסור מוקצה והוא רק איסור גרידא. אך הרי הוכחתי אות ס"ח מלשון הר"ן שאם תתיר להיפך כמו שביארתי שם שמוכח מהר"ן דמשום האיסור גרידא חשוב פסולת ובהמה מוקצית חשובה פסולת:

(צא) איברא דקשה לפמ"ש דמשום איסור לבד חשוב פסולת מהא דסי' ת"ק ס"י נוהגין לנקר בשר אפי' נשחט מעיו"ט ופי' המג"א דלא חשוב בורר דגם החלב והגיד אוכל אלא דארי' רביע עלה. ועי' בביאורנו למלאכת בורר ס"ק כ' אות ב'. אך נראה דשם לא כתב המחבר מותר רק נוהגין ופלוגתא דרבוותא הוא כמ"ש בב"י ובניקור דנהוג היתר נהוג. בחליבה דלא נהוג לא נהוג. וכיוצא בזה כתב הר"ן פ' ראשית הגז בענין נהוג עלמא כר' אילעאי בראשית הגז מ"מ במתנות נחייבין גם בחו"ל אף דמתנות וראשית הגז דין אחד להם משום דלא איתמר הלכתא כרבי אלעאי אלא שנוהגין וכיון דלא נהוג במתנית לא מקילינן בהו עי"ש. ובאמת לא אמר המחבר בפירוש דבעומדת לחליבה אסור אלא שלא כתב היתר רק בעומדת לאכילה ובעומדת לחליבה יהיה תלוי במנהג:

(צב) ולפי"ז מיושב מה שהקשה הט"ז על הרמ"א שכתב וגוי החולב ביו"ט וישראל רואהו יש להקל. והוא מתשובת הרשב"א. ומבואר בב"י דמותר אפי' עומדת לחליבה. והקשה הט"ז דהו"ל לומר בלשון יש אומרים ולפמ"ש גם המחבר מודה דהחלב לאו מוקצה הוא. ואם גוי עושהו החלב מותר. אך ישראל אסור לחלוב משום דש וכמ"ש לעיל אות פ"ט. ולפי"ז נראה דמה שלא התיר המחבר לחלוב לתוך האוכל אלא בהמה העומדת לאכילה אינו עולה רק לפמ"ש הר"ן בטעם הרי"ף. אבל עינינו רואות תשובת הרי"ף שהעתיק הרמב"ן דגם ביו"ט הוי דש אלא שהיתר אוכל נפש אין חילוק בין עומדת לאכילה או לחליבה ומ"מ מי יכריע בזה נגד הר"ן והב"י וגם הרשב"א בחידושיו כתב טעם הרי"ף משום דבשבת חשובה הבהמה פסולת. ור"ת הא כתב כן לדעת עצמו. וא"כ אין היתר בעומדת לחליבה. אך לפי מנהגינו בסי' תצ"ח להתיר מוקצה ביו"ט והרי הבהמה מותרת. רק לפי הבנת הט"ז והמג"א דהחלב אסור משום מוקצה ממילא גם לדידן דמתירין מוקצה אפי' ביו"ט מ"מ כיון שאוסרין בנולד והחלב הא נולד הוא לפי שיטתם שמדמין לתרנגולת העומדת לגדל ביצים. ועי' מהרש"א ריש ביצה. אך לפמ"ש שדעת המחבר ורמ"א דחלב לאו מוקצה הוא רק משום דבהמה אסירה משום מוקצה הוי דש. ממילא לדידן דלית לן מוקצה מותר:

(צג) עוד יש לעמוד בדברי הב"י שכתב דלדעת הרמב"ן מותר אפילו בעז העומדת לחליבה. דכיון דעומדת לחליבה ובהמה לאו אוכל הוא [דמה"ט נקרא הביצה נולד בעומדת לגדל ביצים כמ"ש הר"ן רפ"ק דביצה] כשחולב הוא מפרק אוכל מפסולת ולא התיר הרמב"ן [בעומדת לאכילה] אלא בשבת משום דבעצמותה אוכל וארי' הוא דרביע עלה. אבל בעומדת לחליבה הא בעצמותה לאו אוכל הוא. ונראה שדעת הב"י כיון דאי בעי אכיל לה לא חשוב פסולת מחמת דעתו שאין רצונו לאכול האם:

(צד) וראי' לזה ממ"ש הרב המגיד ריש הלכות שביתת עשור דהסרת עלין המעופשין לא חשוב בורר גמור משום שאף המעופשין ראוין ע"י הדחק. והנה הר' יונה גבי מים שנפסלו משתיית אדם וראויין לשתיית בהמה דכשרים לנטילת ידים דעת הר' יונה דהטעם משום דכל שראוי לשתיית בהמה ראוי לאדם ע"י הדחק אבל לא שיהיה תלוי בעצם בשתיית בהמה. ולפי"ז הא דהמיוחד לאכול לאדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב הוא ג"כ מטעם הנ"ל משום דאז ראוי לאדם ע"י הדחק. וכן משמע מדברי הרא"ש והרע"ב פ"א דחלה גבי עיסת הכלבים אפי' אין הרועים אוכלין ממנה מטמא טומאת אוכלין וכתבו הרא"ש והרע"ב משום דע"י הדחק נאכלת לאדם מטמא טומאת אוכלין עד שיפסול מלאכול לכלב עי"ש. ות"ל כמ"ש הרמב"ם בפירושו משום שהעיסה בא מחמשת המינים שראוין לאכילת אדם ומטמאין עד שיפסול מאכילת כלב. ול"ל למימר משום שהוא עכשיו נאכל ע"י הדחק. אלא ודאי דזה טעם דבעי נפסל מאכילת כלב משום דכל זמן שראוי לכלב נאכל ע"י הדחק לאדם. ומזה מוכח דמה שנאכל ע"י הדחק לאדם לא