אגלי טל קיד

כתבתי לעיל אות ה' טעם ברור משום דמשקה היוצא מן הכבשים לאו משקה רק משום דאחשבי' והיכי שסוחטן לגופן לא שייך אחשבי' עי"ש שבררנו הדברים היטב:

(סה) וע"כ ניחא במילה כיון דדם היוצא דם מגפתה של אדם הוי משקה גמור והוי מפרק גמור ואף שאין צריך רק לתקן התינוק חייב. [ועי' לקמן שהרמב"ם יש לו פי' מחודש בכבשים שסוחטן לגופן ולא יקשה עליו כלל]:

(סו) ולדעת שאר פוסקים חובל לא משום מפרק וצ"ל משום דדם מגפתה של בהמה לאו משקה והוי מפרק אוכל מאוכל ומילה אף דדם מגפתה של אדם משקה צריך לומר דש"ל. כטעם התוס' או כטעם הר"ן בכבשים שסוחטן לגופן וע"כ במילה נמי כיון שאינו צריך לדם היוצא רק לתקן התינוק לא הוי דש. אבל אין לפרש משום דסבירא לי' אדם לאו גידולי קרקע דלפי שיטתם בעל חי לאו גידולי קרקע יקשה מחולב וצריך לומר דהלכה כרבי יהודה דיש דישה שלא בגידולי קרקע וכמ"ש התוס' ע"ג:

בד"ה מפרק. רק צריך לומר כמו שכתבתי. (סז) שיטה הג' הוא שיטת הר"ת דחליבת עז דוקא ביו"ט ולא בשבת כשיטת הרי"ף אלא דביו"ט חשוב העז אוכל ומותר בלא התירא דאוכל נפש רק בשבת משום דאסור כשחיטה חשוב כמפרק אוכל מפסולת. והר"ן כתב כן בשיטת הרי"ף [ואני תמה על עצמי איך לא ראה הר"ן תשו' הרי"ף שהובא ברמב"ן במלחמות ובחידו' דאפי' ביו"ט מלאכה הוא אלא שהותר משום אוכל נפש. וע' לקמן סס"ק כ"ד כתבתי ישוב לזה.] וכתב בזה"ל דאע"ג דשרי לסחוט אשכול ענבים לתוך הקדירה בשבת היינו משום דאשכול גופי' חזי לאכילה משא"כ בעז דלא חזיא בשבת ואי שרי לחלוב לתוך הקדירה הו"ל כבורר אוכל מתוך פסולת עכ"ל. ואינו מובן לשון ואי שרי לחלוב וכו' והי' לו לומר ואסור לחלוב דהו"ל כבורר אוכל מפסולת:

(סח) ונראה דק"ל לר"ן דהשתא דאסור לחלוב לקדירה ממילא אם עבר וחלב אסור משום משקין שזבו כמו חלת דבש שהזב בשבת אף שאוכל היא כיון שזב מתוך הפסולת הו"ל משקין שזבו. וכ"ש בזה שעבר בידים ואף החלב אסור בשבת וא"כ לא הוי אוכל מפסולת דבשבת שניהם פסולת ואחר השבת שניהם אוכל. ע"כ תירץ הר"ן דמ"מ אי אפשר להתיר שאם נתיר יהי' אוכל מפסולת וכה"ג כתבו התוס' בפסחים בטעם עלה עלי' זכר פסולה אף דלא ניחא לבעלים להפסיד פרה שדמי' יקרים בשביל ריווח וולדות מ"מ א"א להתיר שאם נתיר יהי' ניחא לי' והכי נמי בזה:

(סט) ולכאורה הי' נראה ליישב קושיא זו באופן אחר עפ"י מ"ש הרמב"ן במלחמות ס"פ המביא בהא דטבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן והקשה הרמב"ן דא"כ לא משכחת מוקצה מחמת איסור כגון פירות מחוברין ובהמה בחיי' שנתלשו ושנשחטה בשבת. ותי' רמב"ן דשאני הני שאינו יכול להנות מהם עד שיעבור על איסור ותחילה בעצמותו אינו אוכל. אבל טבל יכול להנות מהם אלא שאינו רשאי יע"ש. ה"נ דוקא בהמה בחיי' דאי אפשר לאוכלה עד שיעבור תחילה על איסור שחיטה בשבת הוא דחשובה פסולת אבל חלב הנחלב יכול לשתותו אלא שאינו רשאי לא חשוב פסולת:

(ע) אך הר"ן לטעמי' דבפ' כירה חילק בין טבל לבהמה בחיי' משום דהפרשת תרומה דרבנן ושחיטה דאורייתא ולא ס"ל כחלוק רמב"ן רק משום דהפרשת תרומה דרבנן והכא אף דמשקין שזבו דרבנן כיון שעדיין האיסור בעולם לא דמי לטבל לאחר שתקנו שנסתלק האיסור מן העולם. וכן כתבו תוס' ביצה ל"א:

בד"ה ונפתח. ע"כ פירש משום דא"א להתיר כנ"ל:

(עא) ולכאורה י"ל עוד עפ"י מ"ש הרב מלאדי בטעם האוסרים לטלטל בגד שעטנז לצורך גופו ומקומו דלא דמי לכלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו דשאני התם דחזי למחר. וראי' לזה שהרי תורת אוכל עדיף מתורת כלי ואעפ"כ אין מטלטלין בשבת דברים אסורים באכילה וע"ש. וע"ז קשה מטבל דחזי לתקנו למחר ואעפ"כ אסור לטלטלו וצ"ל משום דכמו שהוא אסור לעולם ועכשיו לא חזי לתקוני חשוב אינו ראוי לעולם. וכן מצאתי לבעה"מ שלהי שבת דמחלק בין קרני דאומנא לטבל דקרני דאומנא אף דמוקצין מ"מ תורת כלי עליהם אבל טבל כמות שהוא אינו ראוי לעולם עיי"ש. וכן בנידן דידן בהמה בחיי' אינו ראוי לעולם וכיון שעכשיו אסור לשוחטו חשובה אינו ראוי לעולם ופסולת היא אבל משקין שזבו ראוין למחר. אך הר"ן ס"ל טעם ר"ת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שמחשבתו לאכול היום אזלינן בתר היום:

(עב) והנה בתוס' יש כאן ערבובי דברים דהתחלת דבריהם דשבת חשוב דש ובסוף דבריהם יראה דהוי בורר. וכן לשון הר"ן וכבר נתעורר בזה מהרש"א ז"ל. ובאבן העוזר כתב בפשיטות דכל כוונתם משום דש והביא דברי התוס' פרק חרש בטעם איסור חולב דבורר משקה מאוכל ודומה לדש שבורר. הרי שכתבו לשון בורר בדש וכן כוונת הר"ן [דאי משום חיוב בורר אפי' שני מיני אוכלין אסור] ודבריו נכונים מאוד בישוב דברי התוס'. אך מה יענה לרשב"א שכתב להדיא דחייב משום בורר. אך לפימ"ש דכל האיסור דאי שרי לי' ויהי' מותר החלב ושוב יהי' אסור והתינח לענין איסור אבל הרשב"א שבא לחייבו ובזה נאמר להיפך שאי איפשר לחייב שאם תחייבנו יהי' המשקה אסור ושוב לא יהי' דש כלל. וע"כ כתב חייב משום בורר והיינו דא"א שיהי' איסור על החלב שאם יאסור לא יהי' דש כלל ומשום מה יאסור. רק דלחייב משום דש ג"כ אי אפשר שאם תחייב יהי' אסור החלב ולא הוי דש. מ"מ חייב משום בורר דמשום בירר לא מצינו שנאסר בדיעבד. אך ראיתי להרב פרי מגדים שאם עבר ובירר נאסר בדיעבד. ועיקר דברי רשב"א מבואר אצלינו במלאכת בורר סק"י אות ז' כי שם מקומו עיי"ש:

(ע"ג) השיטה הד' היא שיטת אחרים שבר"ן דחליבת העז הותר אפילו בשבת דמשום איסור שבת לא פקע תורת אוכל דארי' דרביע עלה. ורמב"ן כתב דחזי לנכרי ולחולה ולמחר:

(עד) ולענין הלכה בסי' ש"כ הביא בש"ע דעת הרי"ף להתיר לסחוט אשכול לתוך הקדירה ודעת הר"ח שאוסר. ובסי' תק"ה פסק המחבר להתיר לחלוב לתוך הקדירה ביו"ט כדעת הרי"ף וכתבו האחרונים שביו"ט הכריע להקל:

(עה) והב"י סי' תק"ה כתב שהר"ן כתב פ"ק דביצה דוקא בעז העומדת לאכילה אבל בעז העומדת לחליבה אסור משום מוקצה כדמקשה ריש ביצה אי בעומדת לגדל הג"ה הבגד אינו חייב רק משום תולדה דדש וכשאינו צריך למשקין הנסחטין לא דמי לדש כההוא דכבשים ושלקות שסחטן לגופן מותר:

וראיתי בס' ציון ירושלים שנדפס מחדש סביב הירושלמי שנשתבש בכוונת הר"ן ודעתו שתולדה פטור במלאכה שאינה צריכה לגופה. ויש חילוק בין אב לתולדה בדין זה. וישתקע ולא יאמר והמפיס מורסא להוציא ליחה ג"כ אינו אב רק תולדה דבונה לדעת רש"י. גם אין שום סברא לחלק בזה בין אב לתולדה ובב"ק דפריך אמאי קרי אב ואמאי קרי תולדה לימא נ"מ במלאכה שאינה צריכה לגופה. וכוונת הר"ן פשוטה כמ"ש שבא לומר דסחיטה זו אינו משום מלבן רק תולדת דש ובאמת בדש גופה ג"כ לא מחייב רק אם צריך לתבואה ולא בצריך לקש. ע"כ הג"ה: