אגלי טל קיג

בביצה אסר משום דנפרק מתרנגולת דלאו אוכל ודו"ק. ובאמת הסוחט לקדירה בלאו הכי ניחא דכיון דמותר לכתחילה לא שייך לאסור בדיעבד:

(נד) והרמב"ם כתב בפ"ח ה"י מותר לסחוט אשכול ענבים לתוך האוכל שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא ונמצא כמפרק אוכל מאוכל. אבל אם סחט לתוך הקדירה שאין בו אוכל חייב והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו פטור. ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי. ולכאורה צ"ע מ"ט פטור חולב לתוך האוכל. ולדעת הרי"ף דבהמה לאו אוכל חיובא נמי איכא. וכן לדעת ר"ת כמ"ש הרשב"א:

(נה) ולמדן אחד אמר דלטעם ר"ת דמשום איסור שחיטה חשוב פסולת הא מן התורה יכול לשחוט ע"י שנים זה יכול וזה יכול דמותר מן התורה נמצא דמן התורה לאו פסולת היא. ויפה אמר דמפורש בכתובות ל"ד. גבי שוחט בשבת למ"ד דרבנן חשוב מה"ת שחיטה ראוי'. ואף שמכל מקום משום איסור דרבנן אין רצונו לאכילה ע"מ משום דעתו לא חשוב פסולת כנ"ל אות צ"ד וצ"ה דאפי' בהמה עומדת לחליבה לא חשוב פסולת. אך דקשה לשון רשב"א חייב משום בורר. ודוחק לומר חייב מדרבנן:

(נו) ונראה דר"ת בעל התוס' לשיטתי' שכתב בתה"ד שדעת התוס' דקיימא לן כר"ש מקלקל בחבורה חייב וממילא לא בעי בחובל מלאכת מחשבת כדאיתא בכריתות גבי תינוקת ממילא לפי דבר הח"מ והב"ש והפר"ח באה"ע קכ"ג ס"א דפטור מלאכה כלאחר יד בשבת משום דלא חשוב מלאכת מחשבת בחובל החייב אפי' מלאכ' כלאח"י ):

(נז) והנה רש"י כ' לחלק בין זה יכול וזה יכול דפטור בין זה אינו יכול וזא"י דחייב משום ז"י וז"י לאו אורחי' למיעבד בתרי והתינח במלאכו' השנויות שם דצ"ג:

דלאו אורחי' פטור אבל בחובל דחייב אפילו כלאח"י לשי' תוס' הנ"ל דין ז"י וז"י כדין זה א"י וזא"י דחייב. ולהרמב"ם דפסק דאין חילוק בין חובל לשאר מלאכות א"ש דיכול לשחוט מה"ת ע"י שנים. [מיהו לקמן אות ס"ח כתבנו דמשמע מהר"ן דאיסור דרבנן משוי' ליה פסולת מדאורייתא]. אך דוחק שהרמב"ם יחלוק על הרי"ף רבו:

(נח) והנראה בדעתו דס"ל דלחלוב לתוך האוכל הוא שלא כדרך חליבה ונראה דדוקא לחלוב לאוכל שאינו מונח בכלי הוא דחשוב שלא כדרך חליבה אבל לכלי שיש בה אוכל חיובא נמי איכא וע"כ מסיים ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי ולא כתב ואינו חייב עד שיחלוב לכלי שאין בה אוכל כמו שכתב באשכול ענבים אלא ודאי בכלי שיש בה אוכל נמי חייב. ובאשכול ענבים שההיתר משום שבא לאוכל אוכל בכלי שיש בה אוכלין נמי מותר:

(נט) והנה הדבר ברור שהרמב"ם בשיטת הרי"ף רבו אומרו דעז בחיי' לאו אוכל רק ביו"ט מותר משום דמלאכת אוכל נפש. ומסתייע נמי סברא זו דהרמב"ם בשיטת הרי"ף דבע"ח לא חשוב אוכל מהא דכתב הרמב"ם שם הל' זח"ט דחובל חייב משום מפרק אחד החובל בבהמה חי' ועוף אחד החובל בשמונה שרצים אחד החובל באדם. ולכאורה תמוה דהא דם מגפתה של בהמה לא חשוב משקה לענין טומאה כדאיתא בסוף מכשירין ומייתי לה ריש פ' חבית ומד ענין טומאה לאו משקה לענין שבת נמי לאו משקה דהא בש"ס מדמי להו הדדי וא"כ יהי' דינו כמו סחיטת שאר פירות ולא יתחייב משום מפרק (עי' השמטה). אלא ודאי דוקא בשאר פירות אינו חייב משום מפרק דהוי מפרק אוכל מאוכל אבל החובל בבע"ח דלא חשוב אוכל הבעלי חיים שפיר חייב אף שהדם לאו משקה. וא"כ אפי' בשמונה שרצים שדמו כבשרו ואוכל הוא חייב כיון שפירקו מבעלי החיים דלאו אוכל הוא:

(ס) ובזה ניחא ליישב קושית הפנ"י פ"ק דביצה דתניא השוחט עולת נדבה ביו"ט לקי. ובגמ' דאמר לך מני ב"ש הוא דאי ב"ה נימא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והקשה בס' הנ"ל דהא להרמב"ם איכא בשוחט מלבד חיוב דנטילת נשמה חיוב מפרק. רק בחולין לא מחייב דאין צריך לדם אבל בקדשים דצריך לדם חייב אף משום מפרק ומלאכה זאת לא הותרה. דבקדשים אסור ובחולין ליכא חיובא במפרק. והנה י"ל בפשיטות לשיטת הרי"ף חולב לקדירה מלאכה בשבת וביו"ט הותרה א"כ אף חיוב מברק הותר' אף לפענ"ד לא על הרמב"ם לבד קושיות הפנ"י רק לכל הפוסקים שהרי דבר זה מפורש בש"ס גבי חלזון דחשוב דש במה שנוטל דמו וע"כ טעם הפוסקים בחובל לאו משום מפרק וע"כ משום דלאו משקה הוא. אבל בדם שחיטה דמשקה הוא לכולי עלמא יתחייב. ולשיטתם לא יספיק תירוץ הנ"ל דלדידהו חולב לקדירה לאו מלאכה עכ"פ ביו"ט:

(סא) ונראה ליישב לפי מה שפירשנו בדעת הרמב"ם דאף דהדם לאו משקה מ"מ חייב משום שבעל חי לאו אוכל וכפסולת דמי ובשוחט שהבהמה נעשה אוכל שוב ליכא חיוב מפרק. ואף דדם שחיטה חשוב משקה מ"מ בקדשים לאו משקה ואינו מכשיר כדיליף בפסחים משום שאינו נשפך כמים ואוכל הוא דקיימא לאכילת מזבח וא"כ ה"ל מפרק אוכל מאוכל דבהמה גופה קיימא לאכילת מזבח דעולה הוא:

(סב) ק"ל לדעת הרמב"ם דחובל משום מפרק א"כ אמאי חייב אמילה הא אין צריך לערלה ולא לדם היוצא אלא לתקן התינוק והוי ככבשים שסחטן לגופן דמותר. ובאמת נראה דזה הטמנ' לשאר פוסקים דחובל לאו משום מפרק. דמ"מ במילה לחה לא יהי' חייב מפרק דדם מגפתה של אדם משקה [וגם אדם דלאו אוכל אפי' מפרק ממנו אוכל יתחייב] רק הטעם משום הנ"ל ולהרמב"ם קשה. וכן קשה להרמב"ם שפסק בחובל אדם לנקמה חייב וג"כ אין כוונתו אלא לאדם לצערו והוא כסחטו לגופו:

(ס"ג) ע"כ נלענ"ד דהנה בהא דסוחטו לגופו מותר נתלבטו הפוסקים בטעמא דמילתא. והתוס' פ' כלל גדול כתבו משום דאין דרך דישה בכך. וקשה דמ"מ יהי' אסור לכתחילה. והר"ן פרק שמונה שרצים בדין מסכוריא דנזייתא שדחה פי' הערוך אח"ז כתב אלא שעדיין קשה דהא סחיטה זו אינה אב מלאכה אלא תולדה כעין מפרק שהיא תולדה דדש. ובודאי לא דמי לדש אלא היכא שהיא צריך למשקה שהיא נסחט ממנה דהיכא שאינו צריך לה לא דמי לדש כלל ואמאי מחייב הו"ל כסוחט כבשים ושלקות דלגופו מותר ). ותי' הר"ן מ"מ כיון דסחיט במשקין שדרך סחיטה בהן מיתסר מדרבנן:

(סד) והנה לדעתו צ"ל דההיא דכבשים ושלקות דוקא בנכבשו במים דאלו ביין ובחומץ הא סחיט במשקין שדרך סחיטה בהן. ומה שקשה ע"ז יתבאר לפנינו. אך הג"ה ) וכן משמע קצת מהא דשבת ק"ב. במשנה דזורק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה ונזכר עד שלא נעשית חבורה פטור הא לא נזכר חייב. וקשה מ"ש מהא דשבת ע"ג:

שדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי פטור דאין דרך תלישה בכך ואין דרך פריק' בכך וה"נ נאמר אין דרך חבלה בכך ומשמע דחובל חייב אפי' שלא כדרכו. מיהו ראי' גמורה אינו דא"כ יקשה להפוסקים כר' יהודה מקלקל בחבורה פטור הכי נאמר סתם משנה דלא כהלכתא. וע"כ לשיטתם דיש חילוק בין הנושאים אף שדרך תלישה ופריקה אינו ע"י זריקה דרך חבלה בכך. ואפשר משום שכן דרך הציידין הממיתין ע"י זריקת חץ וא"כ אין ראי' משם:

) ביאור דבריו דסחיטה זו שאינו מלבן הבגד אינו אב מלאכה דאלו סחיטת הבגד ללבנו דלדעת אחת בתוספתא הובא בהרב המגיד פ"ט הי"א הוא מלאכה בפ"ע ואפי' לדעת אחרת הוא אב כמו מכבס. אבל בסחיטה זו שאינו מלבן