אגלי טל קיב

ביו"ט אף דברים שלא הי' אפשר מאתמול דלעשות דבר חדש לגמרי לא הותר ביו"ט. וה"נ חלב במעי הבהמה לא חשוב משקה דהא כשיצאו שלא לרצון טהורים ואם הי' חשובים משקה תחילה מי הוציאן מתורת משקה. אלא ודאי במעי הבהמה לא הווין משקה דלא הוי משקה כ"ז שלא נחשב לרצון וא"כ כשחולב ועושה אותם משקה מה שלא הי' מעולם לא הותר ביו"ט. הגם שיש לחלק דבסחיטה אין האיסור מה שנעשה משקה שהרי היא תולדה דדש ותבואה גם כשהיא תוך השבולים אוכל הוא כמו לאחר דישה. מ"מ י"ל מלאכת דישה שמוציא התבואה מהעלם לגילוי ובסחיטה גילוי זו פועל בה יותר שעל ידי זה נעשה משקה וגם מה שנעשה משקה בכלל המלאכה כיון שהוא ע"י הגילוי ודו"ק:

(מז) ונראה לי ראי' לזה מיבמות קי"ד אבא שאול אומר יונקים היינו מבהמה טהורה ביו"ט ומוקי לה במקום צערא מפרק כלאחר יד יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בה רבנן וקשה מהא דביצה י"ג:

מוללין מלילות ומפרכין קטניות ביו"ט ופירש"י דהוי דש כלאחר יד. וכיון דאיכא אוכל נפש לא גזרו ביו"ט. וא"כ יונק דהוי מפרק תולדה דדש כלאחר יד לשתרי משום אוכל נפש בלא טעמא דצערא ):

(מח) והנה לשי' בעה"מ דלא הותר מלילה ביו"ט רק ע"י שינוי בראשי אצבעותיו יש ליישב לדעת ט"ז דמלילה עצמה חשיבא שינוי ולא מחייב עלי' בשבת וכשמולל בראשי אצבעותיו הוי שינוי על שינוי משום הכי מותר. אבל יונק הוי כמו מלילה עצמה דאסור ביו"ט אף דכל מלילה חשוב כלאחר יד. אך לדעת הרי"ף וסייעתו דמלילה בראשי אצבעותיו גם בשבת מותר וביו"ט מותר בלא שינוי והיינו משום דמלילה חשוב כלאחר יד מותר ביו"ט משום אוכל נפש. וקשה הא דיונק ומוכח משום דיונק מלאכת משקין לא הותר משום אוכל נפש:

(מט) מיהו ראי' זו אינה רק לדעת הט"ז סי' תק"י דהיתר מלילה משום דהוי שינוי. ואחריו נמשך הרב בש"ע. אך לפימ"ש בס"ק כ"ח דהיתר מלילה דלא חשוב מלאכה משום שאינו מפרק כל הקליפות אין ראיה כלל, ולדעת ר"ח שכתבנו לעיל דיונק לרעבון חשוב החלב אוכל. וס"ל מלילה הוא מלאכה גמורה כמ"ש בס"ק הנ"ל צריך לומר דס"ל כדעת הרז"ה וסייעתו דלא הותר למלול ביו"ט אלא בראשי אצבעותיו וכנ"ל:

(נ) והנה לשיטה זו ניחא ליישב קושית התוס' דלר"י דס"ל הלכה כר"י בשאר פירות ובביצה אמר דביצה שנולדה ביו"ט אסור משום משקין שזבו. וגם קשה קו' מהרש"א על מה דמשני אמר ר"י מוחלפת השיטה דחכמים ס"ל לאוכלין מותר א"כ קשה חכמים אדחכמים דעירובין דס"ל אפי' בשני אסורה ביצה כ"ש בראשון וגם קו' הרשב"א בביצה דר"י אוסר בביצה אף דאוכל הוא. ובשמעתין שרי לתוך הקדירה משום דאוכל הוא. ובתוס' רי"ד בשמעתין עמד ג"כ בזה ות"ל גם אנכי עמדתי בזה:

(נא) ולהנ"ל ניחא דהנה לכאורה קשה אהא דמקשה ר"י בביצה דר' יהודה אדר' יהודה דהכא ס"ל כל לאוכלין מותר ובעירובין ס"ל ביצה שנולדה ביום טוב אסורה. ומאי קושיא הכא הוי אוכל שנתפרק מאוכל משא"כ ביצה נתפרק ממידי דלאו אוכל דתרנגולת בחיי' לאו אוכל לשיטת הרי"ף ונעשה בו מלאכת דישה וע"כ אסור כמו משקין שזבו וכמו בחלת דבש שיצא הדבש בשבת שאסור. ואפי' ר' אליעזר לא. מתיר אלא בשנתרסק מע"ש. אף דאוכלא הוא כדאמר בש"ס דבש מעיקרא אוכלא ובסוף אוכלא:

(נב) אך הדבר נכון עפ"י דבר הרמב"ן הובא בחי' הר"ן פ"ק דחולין בשמעתא דהשוחט בשבת וביוה"כ דלר"י דס"ל לאוכלין היוצא מהן מותר לא גזרו חכמים כלל במשקין שזבו אלא אסור משום נולד דמעיקרא אוכל והשתא משקה. וע"כ ביצה ממילא מותר דעיקר גזירה לא שייך בביצה דלית בה גזירה שמא יסחוט אלא שהיא בכלל גזירת משקין שזבו וכיון דבמשקין לא הי' גזירה כלל אלא דממילא אסורה מטעם נולד ובתרנגולת העומדת לאכילה דלאו נולד הוא מותר. רק לרבנן דאסרי אפי' הכניסן לאוכלין דלא משקה חשוב ולאו נולד הוא ע"כ דגזרי שמא יסחוט ע"כ ביצה נכלל באסורה. וע"כ הקשה קושיא זו ר"י לשיטתי' דס"ל חולק הי' ר"י אף בזיתים וענבים. אבל לשמואל דבזיתים וענבים מודה א"כ הוצרכו לגזור משום זיתים וענבים. וע"כ אליבא דהלכתא דהלכה כר' יהודה רק בשאר פירות והוצרכו לגזירת משקין שזבו משום זיתים וענבים שהכניסן לאוכלין לק"מ מביצה דהוא אוכל הנפרק מפסולת כשיטת הרי"ף ודו"ק:

(נג) וע"כ למה דמשני מוחלפת השיטה ל"ק אדחכמים מביצה דחכמים מסתמא כר"ש ס"ל דהלכתא כותי' דלית לי' מוקצה ונולד ואף בהכניסן למשקין הוצרכו לגזירת משקין שזבו וע"כ ביצה מתרנגולת דהוי אוכל מפסולת לשיטת הרי"ף ונעשה בו מלאכת דישה אסור כמו הכניסן למשקין וכמו חלת דבש. ולא הוקשה לו אלא לר' יהודה דאית לי' נולד והכניסן למשקין לא הוצרך לגזירה והכניסן לאוכלין מותר א"כ, ליתא כלל גזירת משקין שזבו ולמה תאסר ביצה וכנ"ל. וע"כ אף ר"י מודה סוחט אדם אשכול לקדירה ודוקא הג"ה ) ולכאורה משום דאין דרך אכילה לינק מן הבהמה וכהא דמנחות גחין ואכיל תרומה מן המחובר לאו דרך אכילה ובטלה דעתו ופטור וה"נ לינק מן הבהמה לאו אורחי'. וכי היכי דלאו אכילה לעבור עליה בלאו כמו כן לא קרינא בי' אשר יאכל לכל נפש. והא רע"ק ביצה כ"ה. אפי' כזית חי מבית טביחתה י"ל ע"י מליחה אורחיה וכ"כ בספר ברוך טעם:

והעיקר נ"ל ע"פ מ"ש במקום אחר בענין אכילה שלא כדרך אכילתן ביוה"כ דכתב השאגת אריה דחייב משום דלא כתיב אכילה רק אשר לא תעונה. ואמרתי דזה יש לדחות דהא בגמרא יליף דאינו חייב רק על אכילה שחייבין עליו כרת במקום אחר ושלא כדרך אכילה לא מצינו בו כרת במקום אחר. אך מטעם אחר יש לחייבו דהנה בגמרא דמי פירות חוץ היוצא מזיתים וענבים חשוב שלא כדרך אכילה אף דיין תפוחים ועסיס רימונים שותים בני אדם וטובים לשתיה. מ"מ אין דרכו בכך דהפרי עיקר דרך אכילתו לאוכלו בעצמו לא לעשות ממנו משקין. וכמו כן כל שלא כדרך אכילתן אף שכמו שאוכלו יש בו קצת הנאה מ"מ עיקר אכילתו באופן אחר. אבל יוה"כ שאין החיוב מחמת המאכל פרטי רק מחמת שאוכל יהיה מה שיהיה כיון שיש בו קצת הנאה חייב רק אם אוכלו באופן שאין בו הנאה זה דומה לאכל אוכלין שאין ראוין לאכילה שפטור. וכ"כ באוכל נפש שאיזה מאכל שאוכל חשוב אוכל נפש אף בשר חי חשוב אכילה וזה באוכל המאכל כאופן שאין בו טעם כל כך אבל באוכלו מן המחובר לקרקע או יונק שאוכל במחובר לבהמה שהטעם שוה רק שאין דרך אדם לאכול מן המחובר וזה כולל כל המאכלים שפיר יש לומר דכיון שאינו דרך אכילה לא נקרא אך אשר יאכל לכל נפש:

אך זה אינו דעכ"פ צורך קצת הוי ומותר משום מתוך. ובזה נ"ל ג"כ ליישב טעמא דרע"ק דאפילו כזית חי אף דלית לי' מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו' היינו משום דהבערה סובר רע"ק דהוי מכשירין כמבואר אצלינו בשמעתא דמתוך אבל בגוף אוכל נפש אף רע"ק ס"ל מתוך והדר קושיא לדוכתא. ולכאורה י"ל דהא באיסורין דלא כתיב אכילה כגון כלאי הכרם חייב אפי' שלא כדרך הנאתן ובאיסורין דכתיב אכילה כשאוכל שלא כדרכו אף הנאה לא חשוב כשאוכלו שלא כדרך אכילתו וכן אם נהנה שלא כדרך הנאתן פטור ושלא כדרך הנאתן אף הנאה לא חשוב וה"נ כשאוכל שלא כדרך אכילתן אף צורך קצת לא הוי. אך אינו דומה דבשלמא באיסורי הנאה למה כתיבא אכילה ע"כ לאורויי דשלא כדרך אכילתן פטור וגלי קרא דאפי' הנאה לא הוי. אבל ביו"ט הא דכתיב אשר יאכל היינו לומר דמלאכות דלא שייך בהו אכילה אינם מותרות לשאר צרכיו וא"כ אף שלא כדרך אכילתן יחשב צורך קצת עכ"פ: