אגלי טל קיא

דמשקה מאוכל לא חשוב כמו אוכל מפסולת דתרוייהי אוכל ושתי' בכלל אכילה א"כ משקה היוצא מאוכל בשבת לא הוי נולד מהאי טעמא וא"כ תותים ורמונים שהכניסן למשקין שאסורין משקין היוצאין מהם ע"כ משום גזירת משקין שזבו ולשיטה הנ"ל משקה מאוכל כמו אוכל מאוכל. וכיון דמשקה תותים ורמונים מחובר בהפרי הרי דנגזר אף על אוכל מאוכל מחובר וא"כ אף הכניסן לאוכלין יאסור ואף דליכא למיגזר בהו שמא יסחוט כמו ביצה:

(לו) מ"ש ליישב ראיות ר"ח מיונק חלב ביו"ט לרעבון משום דשחולב לרעבון חשוב אוכל כמו חלב שבפי התינוק לדעת החולקים על ר"ח צריך לומר דגדול הגומע חלב לרעבון בטלה דעתו דחלב לשתי' קיימא. ולר"ח י"ל כיון דמשקה הבא לאוכל אוכל ואם נותן החלב לאוכל גם גמיעת החלב יחשב אכילה שוב לא בטלה דעתו גם כשאוכלו בעינו לרעבונו:

(לז) והעיקר מאי שנ"ל בראיית ר"ח דהנה לכאורה קשה על הר"ח והבאים אחריו שדקדקו דכבשים ושלקות יהי' מותרים לתוך הקדירה משום דמשקה הבא לאוכל אוכל הא פשיטא דהא דמשקה הבא לאוכל אוכל הוא דוקא אם בתחילת ביאתו לעולם שנעשה משקה בא לאוכל וכן כתב מהרי"ט ח"א סי' ע"ו. ויותר מזה הוכחתי בס"ק ל"ז מספר התרומה שאם הי' משקה מכבר אף שאח"כ נסתלק תורת משקה מהם וכשחזרו ונמוחו חזר לקדמותו אפי' בא לאוכל משקה הוא כיון דאין צריך לחול עליו תורת משקה מחדש עי"ש. וא"כ בכבשים ושלקות שהם משקה דאתי מעלמא פי' בא לאוכל משקה הוא:

(לח) וצ"ל משום דכשנבלעו בכבשים ושלקות נעשו אוכל גמור וכשיצאו פנים חדשות באו לכאן. וכהא דפ"ג דטהרות ברוטב ובגריסין טמאים שקרשו הרי הם שניים חזרו ונמוחו טהורים ואין חוזרים לטומאתם הישנה כמו מים שנעשו שלג וחזרו ונמוחו דחוזרים לטומאתם הישנה. וכתב הרא"ש דוקא שלג שאינו לא אוכל ולא משקה וכיון שלא נעשה אוכל ע"כ כשחזר ונמוח חוזר לקדמותו משא"כ ברוטב שנעשה קרוש שנעשה אוכל ע"ש. והכא נמי ס"ל ז"ל דכשנבלעו באוכל נעשו אוכל וע"כ בצאתו אינו חוזר לקדמותו. אך היא גופה קשיא מנ"ל הא:

(לט) ונראה לפי מה שביארתי בסק"ז בהא דמחייב ר' יוחנן בשלקות חטאת אף דמים הנבלעים בתוכם לאו גידולי קרקע. ועוד דאפי' יין הנבלע בבגד כתב בשיטה המיוחסת להר"ן דלא חשוב גידולי קרקע והיינו דלא חשוב דש גידולי קרקע אלא א"כ הוא בתוך הקליפה משעה שגדל בקרקע עד עתה וא"כ קשה איך מחייב ר' יוחנן חטאת בכבשים ושלקות. והא ודאי דוחק לומר דסבירא לי' לר' יוחנן כר' יהודה דיש דישה שלא בגידולי קרקע ועוד דר"ח פוסק אין דישה שלא בגידולי קרקע והכא פסק כר' יוחנן. ותירצתי משום דכשנבלע בכבשים ושלקות נעשה אוכל גמור ושוב ש כשיצא חשוב גידולי כבשים ושלקות אלו והוי גידולי גידולין דחשוב גידולי קרקע ענין מעשר שני וכ"ש לענין שבת. ועיי"ש בסק"ז שביארנו זה בראיות באר היטב:

(מ) והשתא ראיית הכ"ח דע"כ ס"ל לר"י דכשנבלעו המים בכבשים נעשה אוכל גמור וכשיוצא פנים חדשות בא לכאן דאי לא נסתלק מהם תורת משקה או עכ"פ כשיצאו חזרו לקדמותם והוא משקה שהי' תחילה א"כ אינו גידולי כבשים ושלקות אלו ואין דישה שלא בגידולי קרקע. וע"כ ס"ל לר' יוחנן דנעשה אוכל ואינו חוזר לקדמותו כשיצא רק חשוב משקה מחדש. א"כ כשבא לאוכל יחשב אוכל כמו חולב עז ממש שהרי א"א לחול עליו משקה מחדש:

(מא) מעתה מיושב מה שהקשו הרי"ף ותוס' דהא רב נמי לא מפליג בין לקדירה בין לקערה. ולפמ"ש י"ל רב ושמואל סוברים שלא נתבטל מהם תורת משקה בעודם בלועים בכבשים ושלקות. או אפי' נתבטל מ"מ כשיצאו ס"ל חוזר לקדמותו ואין צריך לחול עליהם תורת משקה מחדש וע"כ אפי' בא לאוכל הוי משקה. אך מר"י דמחייב חטאת וע"כ ס"ל דחשוב גידולי קרקע דהוי גידולי כבשים ושלקות דעתה בצאתם מתוך הכבשים ושלקות נעשה משקה מחדש וא"כ יהי' מותר לתוך הקדירה:

(מב) ויש לומר עוד דזה טעמא דרב ושמואל דפוטרים בכבשים ושלקות שסחטן למימיהן משום דס"ל דלא נסתלק מהם תורת משקה בעודן בלועים בכבשים ושלקות. וע"כ חשוב שלא בגידולי קרקע כדברי השיטה המיוחסת להר"ן הנ"ל:

(מג) ונ"ל ראי' לדיוקו של ר"ח מסוגיא דמקשה אדשמואל דמתיר דג לצירו מדשמואל דאוסר בשלקות. וקשה אימא שאני דג לצירו דלאו גידולי קרקע ואפי' בדישה גמורה פטור ע"כ בדג לצירו דלאו דישה גמורה [דהא כיוצא בו בשלקות פטור] מותר לכתחילה. אך לפי דיוקו של הר"ח ניחא דע"כ מדאוסר שמואל שלקות ולא מפליג בין לתוך הקדירה בין לתוך הקערה ושמואל הא ס"ל סוחט אשכול וחולב עז לתוך הקדירה ע"כ ס"ל לשמואל דלא נסתלק מהם תורת משקין בעודם בלועים בשלקות ע"כ אפילו בא לאוכל נשאר משקה כמקדם. וכיון שכן אפי' שלקות לאו גידולי קרקע נינהו ושפיר מקשה מדג לצירו:

(מד) וממוצא הדבר נשמע דר' יוחנן דמחייב חטאת בכבשים ושלקות וע"כ ס"ל גידולי קרקע נינהו ואעפ"כ לא מפליג בין קדירה וקערה דלית לי' הא דסוחט אשכול לקדירה וחולב עז לקדירה. והנה שדיוקו של ר"ח מוכח בסוגיא. וכן משמע עוד בכל הסוגיא דמקשה מזב שחולב ומטמא מת שסחט והכל משום דתני סתם ולא מפליג משמע אפי' לתוך הקדירה. ואף דש"ס משני הא דטמא מת שסחט הוא מפרק לה בסחט לתוך הקערה. מ"מ אמורא צריך לפרש דבריו. ועוד דלפירש"י אפי' לתוך הקערה ליכא אלא איסורא ולא חיוב חטאת וצריך לאוקמי לתוך הכוס והוא אוקימתא יותר רחוקה. ואף דרב ושמואל נמי לא מחלק בין קדירה וקערה כבר ישבנו בטוב טעם. ולענ"ד ראוי לקבוע הלכה כר"ח:

(מה) שיטה הב'. הוא שיטת הרי"ף בהלכותיו ובתשו' הובא בחי' הרמב"ן דהא דסוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדירה הלכתא הוא בין בשבת בין ביו"ט. והאי דחולב אדם עז ביו"ט ולא בשבת דעז לאו אוכל חשיבא והוא מפרק גמור דמפרק אוכל ממידי דלאו אוכל ועיקר מלאכת דישה באוכלין ועז בחיי' לא חשוב אוכל כאשכול. ודוקא ביו"ט מותר לחלוב דמלאכת אוכל נפש הוא (ולתוך הקערה אסור דמלאכת משקין לא הותרה ביו"ט]:

(מו) ביאור דברים אלו נראה לפי"מ שכתב במלחמות פ' אין צדין בקצירה. וצידה שלא הותרו הג"ה כמ"ש הח"מ והב"ש והפר"ח אה"ע סי' קכ"ג דפטור כלאחר יד בשבת משום מלאכת מחשבת והא במפרק לא בעי מלאכת מחשבת. וכן יקשה אהא דגונח יונק חלב בשבת דהוי מפרק כלאחר יד וכן קשה אהא דמוללין מלילות כלאחר יד אלא ודאי מאן דמחייב מקלקל בחבורה סובר חובל לאו משום מפרק ומאן דמחייב חובל משום מפרק סובר מקלקל בחבורה פטור:

ויש ליישב דע"כ כלאחר יד גרוע ממקלקל לדעת רש"י ב"ק וירושלמי פ' במה מדליקין דמקלקל בשבת פטור מממון משום קלב"מ כמו חייבי מיתות שוגגין. ובכתובות ל"א:

גבי מגרר ויוצא סד"א אין דרך הוצאה בכך קמ"ל ובמאי אי בזוטרי לאו אורחי' הוא אלא במצעי. מבואר דבלאו אורחי' אינו פוטר משום קלב"מ. הרי דכלאחר יד גרוע ממקלקל וא"כ אין ללמוד מדמקלקל במפרק חייב דכלאחר יד במפרק יהיה חייב. ושפיר י"ל דמתעסק במפרק חייב דלא אזלינן בתר מחשבתו במפרק: