אגלי טל קח

דוקא לקערה אבל לקדירה מותר דהא פשיטא. ולא מבעי' לקדרה שיש בה אוכלין אלא אפי' לקדירה שבה משקין כיון דלא שייך אחשבי' ונלמד מהא דלגופו מותר דהיכי דלא שייך אחשבי' מותר ):

(ט) אך ר' יוחנן דע"כ אסור אפי' לא אחשבי' ולגופן דמותר טעמא אחרינא הוא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה כנ"ל אם איתא דס"ל לקדירה מותר הי' צריך לפרש דחידוש גדול הוא משקה הבא לאוכל אוכל ע"כ מוכח מדר' יוחנן דאסור אפי' לקדירה:

(י) נ"ל לבאר מחלוקת רב ושמואל עם ר' יוחנן בסוחט לתוך הקדירה דרב ושמואל מתירין ור' יוחנן לפי שיטת ר"ח אוסר [פי' זה אינו לשיטת ר"ח פ' האורג אינו תלוי במלאכה שאינה צריכה לגופה רק לפי' רש"י ובעה"מ ורמב"ן ור"ן פ' האורג] דהנה רבינו האי גאון [הובאו דבריו ריש ס' מעשי רוקח בחידושים על הרמב"ם מחודש קל"ד ד"ה והעימור] כתב דמלאכת הזורע וכו' הי' במשכן בתמיד ובחביתין ובמלואים והיינו בסולת שהוצרך למנחות. ומדבריו נשמע דמה שהוצרך במשכן לקרבנות חשוב שהי' במשכן וכן דעת הר"ת כמו שביארתי בס"ד כ"ז באריכות בפתיחת החיבור הזה. הגם שלכאורה קשה עליו מהא דאמר הש"ס שביק תנא בישול סממנים דהוי במשכן ונקט אופה דלא הוי במשכן והא הוי בקרבנות בלחם הפנים ובחביתין [דכתיב תפיני ובמנחות צ"ו. חביתי כה"ג אפייתן בפנים ודוחה שבת] יש ליישב דהנה הא דילפינן מלאכת שבת ממשכן היינו משום שנסמכה שבת למשכן כמו שפירש"י ורשב"א שבת מ"ט:

והנה מדנסמכה שבת למשכן ילפינן ג"כ דמלאכת המשכן אינו דוחה שבת וי"ל דהני תרתי לימוד אחד דמשום דנסמכה ילפינן דאזהרינהו שלא לעשות משכן בשבת ומזה נשמע דכל מה דהוי במשכן אסור בשבת דמלאכה הוא. וכעין זה מצאתי בתוס' על התורה פ' כי תשא בהא דנסמכה שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת וכתבו התוס' מכאן יש ללמוד דכל מלאכות שהי' במשכן אסורות בשבת עיי"ש. וע"כ אין לחשוב אופה באב מלאכה משום שהי' בלחם הפנים וחביתין דהני הא מותרין בשבת דאפיית חביתין מפורש במשנה הנ"ל שדוחות את השבת וכן לחם הפנים לרבי דס"ל במנחות צ"ב:

דתנור מקדש ודוחית את השבת וכמ"ש כ"ז בהפתיחה באריכות. ומיושב ג"כ מה שהוקשה בני ר' שמואל נ"י על רב האי ור"ח מהא דשוחט משום מה מחייב ופירש"י דאי מעורות אלים מאדמים אפשר בחניקה והא שחיטה הוי בתמיד. ולהנ"ל מיושב כיון דשחיטת תמיד דוחה שבת שוב אין ללמוד שוחט משחיטת תמיד כיון דא"א דיהי' אזהרת שבת על אפיית לחם הפנים וחביתין ושחיטת התמיד:

(יא) והנה לדברי רב האי ור"ח דכל מה שהוצרך לקרבנות חשוב שהי' במשכן שפיר נאמר דגם סחיטת זיתים וענבים הי' במשכן לצורך נסכים והא דלא הוי אב מלאכה בפני עצמה הוא כעין שכתבו התוס' שבת ע"ד. בהא דלא חשוב מנפץ אע"ג דמנפץ הי' במשכן שהי' מנפצין פשתן לעשות יריעות משום דהיינו דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן אבל זורה בורר ומרקד הם ג' דברים. והנה הר"ח פירש החילוק שבין זורה לבורר ומרקד באיכות הפועלים זורה ברוח. בורר ביד. מרקד בכלי. וע"כ דש ודורך זיתים וענבים דזה וזה בכלי חדא מילתא הוא. ולדעת רש"י שהחילוק באיכות הנפעלים זורה בקשין. בורר בצרורות. מרקד בקמח. ועי' בדברינו מלאכת זורה סק"ג. וכיון דבורר ומרקד שני דברים משום דבורר בדברים גושים ומרקד בקמח דומה ללח כ"ש שמחשב דש ודורך זיתים וענבים שני דברים דזה ביבש וזה בלא. אך רש"י לטעמי' לק"מ שהוא פירש [מ"ט:

ע"ג.] דמלאכת זורע וכו' הי' בסממנין לצבוע תכלת ותולעת שני. ולדבריו נ"ל בפשיטות דמילי דקרבנות ושמן המשחה וקטורת הסמים שאינם בכלל משכן וכליו לא ילפינן מינייהו למלאכת שבת כמ"ש באריכות בפתיחתי בתחילת החיבור. ור' האי גאון דס"ל דילפינן מקרבנות י"ל כר"ח סבירא לי' דחילוק שבין בורר ומרקד דזה ביד וזה בכלי אבל דש ודורך דזה וזה בכלי חד מלאכה הוא:

(יב) העולה מזה לדעת רב האי גאון ור"ח דריכת זיתים וענבים היה במשכן והוא בעצמו אב מלאכת דש ולרש"י הוא תולדת דש. ולפי"ז יש לעיין לדעת רש"י דסוחט זיתים וענבים על דעת לתתו באוכל מדאורייתא חשוב משקה הבא לאוכל כמבואר לקמן ס"ק י"ת א"כ הסוחט זיתים למנחות כיון שהשמן נבלל עם הקמח הוי משקה הבא לאוכל ומ"מ הוי מלאכה דכל דהוי במשכן הוי מלאכה. ואף שיש לומר שהיו סוחטין סתם למאור ולשמן המשחה ולמנחות ולא פירשו בפירוש איזה למאור ולשמן המשחה ואיזה למנחות וכיון שלא פירש בפירוש לאוכל שוב נשאר משקה כמו שהוא בעצמותו. מ"מ הרי לדעת רב האי ור"ח צריך לומר דהלימוד מדנסמכה שבת למלאכת המשכן היינו מדאסור לעשות משכן בשבת כל מה שהי' במשכן נאסר ומזה מוכח דהכל מלאכה דאל"כ יקשה מאפי' כנ"ל וא"כ מדאסר לעשות שמן למנחות מוכח דאפי' לצורך אוכל אסור דאל"כ הי' יכולין לסחוט בפירוש לצורך מנחות. וקשה לרב ושמואל:

(יג) ועוד לפי מה שביארתי בפתיחה דלרב האי ור"ח לא ילפי חורש וזורע מסממנים שבמשכן משום ולא יליף ממשכן רק מדברים שעשו לאחר שנצטוו על המשכן וזריעה לצורך סממנים אי אפשר שהי' לאחר שנצטוו על המשכן שהרי בשני ימים נגמר כל הנדבה וא"א לגידול הסממנין בזמן מועט כזה ע"כ פירשו זורע סולת למנחות דסולת לא הוזכר בנדבה ומוכרח דעשאוהו אח"כ. והנה שמן למנחות לא הוזכר גם כן בנדבה ובויקהל ל"ה פסוק כ"ח ואת השמן למאור ולשמן המשחה וא"כ השמן שעשו אח"כ הי' למנחות לבד ולשיטת רש"י הנ"ל הו"ל כמו סוחט לתוך הקדירה וא"כ נילף ממשכן דמפרק אוכל מאוכל חייב:

(יד) אך נראה דלק"מ דענין דש, הוא המפרק אוכל מפסולת וסוחט משקה מאוכל חשוב ג"כ כמו אוכל מפסולת אבל אוכל מאוכל מותר וע"כ מותר לסחוט לתוך אוכל דהוי מפרק אוכל מאוכל אבל הסוחט לצורך מנחות כיון שהזיתים עצמם אינם ראוים למנחות רק השמן ראוי הוי מפרק אוכל מפסולת ודומה לדש ממש:

(טו) אך לכאורה ז"א דכל השמנים לאו למנחות קיימי ואכתי, הוי כמפרק אוכל מאוכל. ואף דמהני מחשבתו למנחות לשווי' אוכל היינו דסתם שמן עשוי ללוש בו אלא שעשוי ג"כ למאור וע"כ כשמחשב לבוללו בסולת מהני מחשבתו לשווי' אוכל. וזה הוא מה שמחשב לבוללו בסולת אבל מה שחשב למנחות אין סתם שמן עשוי לכך ולא יתחייב משום זה:

(טז) אך הדבר נכון דהא בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה [ואיתא בפ' הכונס דזורה ורוח מסייעתו חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דניחא לי' הג"ה ) ויותר מזה דלתירץ הא' של הב"י אפי' לקערה רק דבעי לערב במשקין ואוכלין אחרים י"ל שמותר. ונראה דתלוי במחלוקת רש"י עם תוס' רי"ד דלרש"י שפי' טעם האיסור לקערה דאף דאיהו לאוכלן בעי להו הואיל ולא מוכחא מילתא אסור ה"נ בכבשים יאסור. אך לתוס' רי"ד לקמן ס"ק י"ח דס"ל דאפי' מוכחא מילתא דלאוכלין כיון שעדיין אינם באוכלין לא חשיבי אוכלין א"כ בכבשים דהותרו משום דלא אחשבי' ואפי' עדיין אינו מעורב מ"מ כיון דאיהו בעי רק לערב לא אחשבי' ואפי' לא מוכחא מילתא דמנ"ל לאסור לשיטת תוס' רי"ד משים דלא מוכחא מילתא. ע"כ הג"ה: