אגלי טל קד

מערב שבת אין ליקח הקטניות אלא מה שרוצה לאלתר לאכול. והנה פשט דבריו מורים כמו שהעתיקם הרב בש"ע דכיון שכבר ניתקו מחיבורן [אף שהשרביטין סתומים] לית בהו משום דש. ומ"מ לאכול לאחר זמן אסור משום איסור ברירה ועי' במג"א סי' שכ"א סק"ל. והפרי מגדים פירש דברי הט"ז דבאמת אפי' כבר ניתקו ס"ל להט"ז דיש בהם משום דש כיון שמונחים בכיסם סתומים אלא משום שרוצה לאכול לאלתר היקל הט"ז כדיעה ראשונה שברמ"א שם. ואין דבריו מחוורים בכוונת הט"ז כלל והעיקר כנ"ל בשם הרב:

(ב) גם מש"כ הפרמ"ג דאפי' הם מחוברים בשרביטן אין איסור דש אלא כשהם סתומים אבל לא בשנפתחו מערב שבת וראייתו מהא דסי' של"ו ביחור שנתלש מהאילן מע"ש דמותר לפרק אלמא דאין מפרק בגלוי. אין ראי' כמ"ש לעיל סק"ב דהטעם כיון דאין דרך דישה בכך דלאו אורחי' לתלוש היחור עם הפירות רק הפירות לבד ובזה אין איסור דישה במחובר ועכשיו הוא בשעת אכילה אינו מלאכה ודומה להא דס"ס שכ"א בקליפת שומים ובצלים לאכול לאלתר אבל בשרביטין שדרך לתולשן כשהם פתוחין מהשרביטין ודאי יש בו משום מפרק וכמו בתלישות תמרים ממכבדות כנ"ל באריכות סק"ג:

(ג) ובעיקר דינו של הט"ז דאם נתקו מחיבורן אין איסור דישה אף דלפמ"ש דכל שמחובר אף שאינו בכיס הוי דישה אלמא שאין הדבר תלוי בכיס רק בחיבור תליא מילתא וא"כ לכאורה יש לומר דה"ה להיפך כשאינו מחובר אף שמונחים בכיס לא חשוב דש כדברי הט"ז. אך יש להביא ראי' להיפוך מדברי רש"י צ"ה:

בד"ה חולב משום מפרק כמו מפרק משאוי שפורק אוכל ממקום שמתכסה בו והוי תולדת דש ואית דאמר תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר היא ופקיד וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשי'. הרי דמשום דש ניחא לי' אף דלאו מחובר הוא להדד ואעפ"כ חשוב דש. ולכאורה יש לפרש דברי הט"ז דדוקא התם שנברא בלאו מחובר חשוב דש אבל בקטניות שנוצרו מחוברים ועכשיו נתלשו ואינם במקומם גרע. ומסתייעא סברא זו מירושלמי פ"ק דשבת במשנה ושוין אלו וחלו שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת ר' שמואל ורב"ח תרווייהן אמרין כבר נעקרה כל טיפה וטיפה ממקומה הרי דכשנעקרה ממקומה שנוצרה שוב אין בה משום דש. [וה"ה בקטנית שנעקרה ממקום חבורה בשרביט] עיי"ש אך יותר נראה דאין לחלק בזה:

(ד) וראי' מדברי רמב"ן במלחמות פ"ק דשבת שפירש פלוגתא דריב"ח ור"א דריב"ח מוקי מתני' דושוין שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת כר' ישמעאל דתנן השום הבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום ר"י אומר יגמור רע"א לא יגמור ור"א לא מוקי לה כר' ישמעאל משום דר' יוחנן אמר במחוסר דיכה דכ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי במחוסרי שחיקה והני דמתני' כמחוסרי דיכה דמי ופי' רמב"ן דשום וחביריו יש בו ג' מלאכות ריסוק דיכה שתיקה ובמחוסרי דיכה שלא נעשה בהם רק מלאכה אחת ועדיין מחוסרי שתי מלאכות לכולי עלמא אסור ובמתניתין דזיתים וענבים אין בהם רק שתי מלאכות ריסוק וסחיטה ומדמי ריב"ח זיתים וענבים לאחר ריסוק כשום וחבריו לאחר ריסוק ודיכה דזה וזה מחוסרי מלאכה אחת. ור"א ס"ל דשאני שום וחבריו שכבר נעשה בהם שתי מלאכות. וקיי"ל כריב"ח ע"כ הביא הרי"ף דברי ריב"ח אף שפסק לדר' יוחנן דבמחוסרי דיכה לא פליגי ומשום דאין נ"מ במלאכות שכבר נעשו בו רק במה שעדיין צריך לעשות ועיי"ש וה"נ אין נ"מ אם הי' תחלה דבוק ועכשיו נתלש או לא הי' דבוק מעולם כיון דזה וזה אינו מחוסר עכשיו לנתקו מחיבורו. וההיא דירושלמי נראה לי פירושו דכיון שנעקר ממקומו סופו לצאת וכעין שפירש"י במשנה שם דכיון שנתרסקו גם בלא טעינה משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ולא דמי לדש:

(ה) ונלענ"ד בכוונת הט"ז עפ"י דברי רש"י בפ' כלל גדול בהא דת"ר הצד חלזון והפצעו חייב שתים לר"י שאומר פציעה בכלל דישה. ופירש"י הפוצעו דוחקו בידו שיצא דמו ולכאורה אינו מובן דלמה לא פירש כפשוטו כמו פציעת אגוזים שחותכו וא"ל דבכה"ג הוי פסיק רישא שלא ימות דהא באמת אמר בש"ס דפציעה הוי פסיק רישא ונראה דס"ל דלא חשוב מפרק אלא בעושה מעשה בדבר המתפרק כמו בדישה שחובט בחיטין עד שמתפרקין וכן בסחיטה שדוחק במשקה וכן בחולב שמושך הדד עד שהוא דוחק בחלב הבלוע בדדין אבל בדם חלזון שמפקיד פקיד כמש"כ התוס' אם פוצע החלזון לא עשה מעשה בגוף הדם אלא כפותח פתח לפניו ע"כ פירשו שדוחקו בידיו ודחק הדם בפנים כמו חולב:

(ו) ובזה ניחא ליישב דעת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק וקשה מפ"ק דכתובות דאי דם מפקיד פקיד פטור על הוצאת דם בתולים ומ"ש מסחיטת זיתים וענבים. והנה דברתי עם חכם אחד ואמר שגם הוא נתקשה בזה ותירץ דדוקא אי חיבורי מחבר חשוב כמו דם מגפתה והוי משקה וחייב אבל אי מפקיד פקיד לא הוי משקה ופטור. ואין בדברים אלו ממש דדוקא במפרק מאוכל יש חילוק בין אם הוא משקה או לאו משא"כ במפרק מאשה ודש יוכיח שאוכל הוא וחייבים עליו וסחיטת שאר פירות דפטור משום דלאו משקה הוא והוי מפרק אוכל מאוכל וכן כתב הרשב"א שם להדיא כיון דסחיט להו אחשבינהו עיי"ש. ועוד יתבאר בראיות ברורות דאפי' חובל בבהמה חייב אף במקום שהדם לאו משקה וקושיא הנ"ל נצבה כחומה:

(ז) אך להנ"ל ניחא דדוקא אי חיבורי מחבר חשוב עושה מעשה בדם שיוצא ממקום שהוא נבלע בו אבל למ"ד מיפקיד פקיד אינו אלא כפותח פתח לפניו והשתא ניחא דברי הט"ז ג"כ דדוקא כשמחובר בשרביטין עושה מעשה בקטניות שתולשין מהשרביטין אבל כשכבר נתלשו אינו עושה מעשה בקטניות אלא בשרביט שמונחים בו ומותר כנ"ל בישוב דברי הט"ז:

(ח) אולם לבי מהסס אם כוונת הט"ז כמו שפירש הפרמ"ג נתקו ממקומם אפי' בסתומים די"ל שכוונת הט"ז שנתקו ממקומם לאחר שנפתחו השרביטין והפרמ"ג פי' רק לפי שיטתו דבנפתחו השרביטין אפי' מחוברין הקטניות אין בהם משום דש אבל מאחר שהוכחנו בראיות ברורות דבמחוברים אית בהו משום דש אפי' נפתחו י"ל כוונת הט"ז בנפתחו וניתקו דבזה ודאי לית בהו משום דש אבל בסתומים אפשר גם הט"ז יודה דאית בי' משום דש והא דכתובות ישבתי לפנינו ס"ק כ"ד:

(ט) אך נראה ראיה דלאחר שניתק מחיבורו לית בי' משום דש מירושלמי הדין דשחיק תימא כד מפרך בראשייא משום דש כד מברר בקליפות משום בורר ומשמע משום דבראש השום דבוק הקליפה באוכל ע"כ הסרת הדיבוק הוא הדישה. אך י"ל הירושלמי סבירא לי' כר"א בגמ' דידן דאזלינן בתר מה שהיה תחלה ואנן הא קיי"ל כריב"ח:

(י) וכל הפלפול הזה הוא לשיטת הט"ז אבל האלי' רבה סי' שי"ט ס"ק י"א כתב וז"ל ומהר"ש תמה למה אוכלין פולין או קטניות מתוך שרביטיהן הא הוי מפרק. ותי' הואיל וכל אחד דבוק אל השרביט. ולא הבינותי זה. ולי נראה הואיל והשרביטין עצמם מאכל וכ"כ