אגלי טל קג

מותר דהוי מפרק אוכל מאוכל. משא"כ בכותש חיטין כיון דבשעת כתישה נעשה פסולת וכדבעיא דר' יוחנן הנ"ל:

(ז) [עוד יש לומר דבענבים שאני שהמשקים והזג גוף אחד ע"כ חשוב כולו אוכל אך זה אינו אלא למ"ד משקין מיבלע בלועי אבל למאי דקיי"ל כר"י בפ' כ"ש דמפקיד פקידי ואעפ"כ מותר ליתא לתירץ זה]. אך לפי זה יקשה על התוס' דפ"ק דביצה שתירצו הא דדביתהו דרב מקלפא לי' כסי כסי שכבר נתלשו מן השבולין מערב שב' אלא שעדיין הי' בקליפתן החיצונה דמה הועילו בתירוצם דשוב יקשה מכותש כנ"ל סק"ו. ואם כתירוצי הנ"ל בסק"ו משום דעדיין קליפה פנימית עלי' ליתא דהא קליפה פנימית כיון שעדיין עליה אוכל הוא והאיסור דישה בקליפה חיצונה וא"כ אינם מחוסר דישה כלל. ולא דמי לירוש' הנ"ל בבורר שכ' בסק"ו אות ג':

(ח) שוב ראיתי דלא דמי שבת לטומאת אוכלין דהא בסוף פרק כלל גדול המוציא אוכלין כגרוגרת חוץ מקליפתן וסובין ומורסין. ומקשה הש"ס וסובין ומורסין לא מצטרף והתנן חמשת רבעים קמח חייבין בחלה הן וסובין ומורסין אמר אביי שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה ופירש"י בלוס' מעורבת בסובנה ומורסנה ומיהו לענין שבת מידי דחשוב בענין וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו עכ"ל. ובתוס' ע"ד. בד"ה שהן. דהיינו מיעוט עניים אבל רוב עניים אינם אוכלין בלא הרקדה ומ"מ משום מיעוט עניים מצטרפין לחלה אך לענין שבת לא אזלינן בתר מיעוט עניים ואף דסובין של חטים הם קליפו' החיטין שנטחנו וקליפות החיטין מצטרפין לטומאת אוכלין צ"ל דלענין טומא' אוכלין כיון דמיעוט עניים אוכלין בעיסה בלוסה מצטרף אבל בשבת לא אזלינן בתר מיעוט עניים. וע"כ ה"נ כותש חשוב דש כיון דלא אזלינן בתר מיעוט עניים ולבד מיעוט עניים שאר בנ"א אינם אוכלין מעורב ומחלקין הקמח לבד לאכילה והסובין דהיינו הקליפות למאכל בהמ' והקליפו' בעצמם לאו אוכל הוא כלל ואף דבסוגיא שם עני אוכל פתו בלא כתישה ולפי פי' התו' היינו רוב עניים היינו שהעניים סומכין על הריקוד שמפריד הקליפות לאחר הטחינה ועשירים כותשין דעי"ז נפרדין לגמרי ולא ישאר מהם דבר בקמח. ומ"מ גם רוב עניים מפרידין הקליפות מהקמח וכיון דהקליפות עצמם לאו אוכל הוא כלל הוי ול"ד לסוחט ענבים לתוך הקדירה דעיקר אכילת ענבים לאכול גם הקליפה כדאיתא ב"מ פ"ז:

גבי פועל ואכלת ולא מוצץ ובש"מ בשם הר"י מוצץ היין וזורק הקליפה החיצונ' עי"ש. הרי דעיקר אכילת ענבים לאכול גם הקליפה ע"כ לא חשוב דש כשסוחט לתוך הקדירה ומ"מ נראה דכותש אינו אלא תולד' דדש. ואף שרש"י קרי לי' אב. כבר כ' בפתיחה ולקמן ס"ק י"ז בהג"ה שמצינו דקרי לתולדה אב. וכוונתו דהוא דאורייתא ובמאירי ובשיטה המיוחסת להר"ן מפורש דהיא תולדה:

[יא] וה"ה דהקולף חיטין ביד. כתב המגן אברהם שי"ט סק"ח דלאחר שנתפרק הדגן מהשבולים מותר לקלפו לכ"ע והוא דברי התוס' פ"ק דביצה הנ"ל בקולף שעורין. ולענ"ד הא ליתא ובקילוף חיטין אסור כנ"ל ס"ק וא"ו באריכות דדוקא בקלף קליפה חיצונה דעדיין הפנימית עליו מותר אבל בקילוף חיטין הא כותש הוי תולדה דדש וה"ה ביד הוי תולדה דכותש בכלי. כמו סוחט ענבים הוי תולדה דדריכה בכלי שהוא תולדה דדש. ולדעת הרב דכ"ש עושה ביד ממש לא חשוב שינוי וא"כ יש חיוב חטאת בקולף תבואה ביד וחלילה לסמוך על המג"א בזה:

ומה שהביא ראי' מס"ס שכ"א אינו ראי' דהתם עיקר דרך קליפת השום ובצלים לאלתר לצורך אכילה. על כן לא הוי מלאכה כשעושה לצורך אכילה לאלתר. אבל בשאינו לצורך אכילה לאלתר מבואר בירושל' אף בשום דחייב חטאת. וה"ה בקולף חיטין אף לצורך אכילה כמו במולל חיטין משום שדרכו לדוש שלא במלילה וה"ה משום דדרכו לכתוש בכלי כדפריך הש"ס וליחשוב נמי כותש וכ"ש בשעורים אם קולף שתי הקליפות שדרכו לכתוש לעשות גראפין ע"כ כשמסיר שתי הקליפו' יש בו חיוב חטאת. ואף שהמג"א כתב להיפוך הנלענ"ד כתבתי מיהו בקליפת אגוזים הדקה הדבוקה בו לאחר ששיבר קליפת עץ לענ"ד פשוט להתיר. אף שהראי' שהביא הע"ש מדברי התוס' הנ"ל אינו ראי' כלל מ"מ נראה דפשוט דא"כ כ"ש ששבירת הקליפה חיצונה יאסור וע"כ כיון שדרך לעשותו בשעת אכילה לא חשוב דש. וכ"ש קילוף קליפה הדקה דלא חשיב דש מהאי טעמא. והנראה לי בדינים אלו כתבתי:

[יב] המנפץ את האוכל מן העפרוריות שעליו. זהו פירושו של הערוך בשם גאון והר"ח על הא דתני בברייתא מכילתין ע"ג:

מנפץ חייב משום דש. וזה פשוט דלפירושם הוא רק תולדה מאחר דעיקר מלאכת דש הוא בכלי וכל דביד הוא רק תולדה. ואף לפי מה שביארנו ריש מלאכת קוצר דכל שדרכו לעשותו ביד הוי נמי אב כמו תלישת קטניות. שאני התם דעכ"פ המעשה בעצמותה הוא ממש כמו האב שנתלש ממחובר ואין הפרש רק באיכות הפועל. אבל ניפוץ מעפרורותו אינו דומה לדישת תבואה וסממנים כלל:

[יג] בשעת גידולו. אבל אם לא היה העפרוריות עליו משעת גידולו פטור משום דמאחר דאין דשה אלא בגידולי קרקע צריך שיהיה כן משעת גידולו כמו שנתבאר במלאכת מעמר סק"ב ולעיל סק"ז:

[יד] וכן המולל מלילות וכו'. עי' לקמן ס"ק כ"ח שדעת הרבה פוסקים דבמלילות ליכא חייבא דאורייתא אך שם אות ט' ביארתי הטעם משום דמאחר דלאוכלן תיכף קאי בעי להו הו"ל הסובין הנשארים דבוקים בהחיטין פסולת לגבי'. ודמיא להא דלעיל סק"ו. אבל המולל מלילות להכניסן לאוצר שעדיין רוצה בהסובים שיהיה שומר להחיטין שוב חייב לכ"ע:

[טו] (א) שרביטי קטניות שעודן סתומים וכו'. כתב הט"ז סי' שי"ט דקטניות שעדין מחוברין בשרביטין דיש בהם משום דש. ואפי' כבר נתקו