אגלי טל קב

(ב) אך שם בירושלמי ר' יונה בעי דלעת כתלוש הוא לסכך בה היינו דמבעי' לי' אם הנזרע בעציץ שאינו נקוב דינו כתלוש שיהי' כשר לסכך ואם איתא דהנזרע בעציץ שאינו נקוב לא חשוב גידולו מן הארץ הא לסכך גידולו מן הארץ בעינן ואפשר דר' יונה פליג על ר' יוסי או אפשר דר' יונה מיירי שהדלעת ניטע בארץ אלא שעקרו מן הארץ ונטעו בעציץ שאינו נקוב דשפיר הוי גידולי קרקע שגדל בארץ:

(ג) אך נראה דהש"ס דידן ס"ל דמברכין עלי' המוציא דבברכות מ"ה. אכל טבל אין מזמנין עליו ובגמ' פשיטא. לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב וטעמא דהוי טבל הא הופרשו מתנותיו מזמנין עליו. הנה דחייב לברך עליו ברהמ"ז ומדבריך ברהמ"ז מברך המוציא דכללא הוא בירושלמי פ' כיצד מברכין הביאו רמב"ם פ"ג מה' ברכות והרא"ש פ' כיצד מברכין תני כל שאחריו ג' ברכות אומר לפניו המוציא כל שאין אחריו ג' ברכות וכו' והרי פחות מכזית לשאר מינין איצטריכא ע"כ וכיון דמברכין על הנזרע בעציץ שאינו נקוב ג' ברכות לפי ש"ס דידן ע"כ מברכין עלי' המוציא. הגם שיש לדחות דלעולם אין מברכין עלי' ג' ברכות ומ"מ מצטרף לזימון דלא גרע מאכל כל מאכל דמצטרף לעשרה וליש אומרים אפילו לשלשה ואם אכל כזית דגן לכולי עלמא מצטרף אפי' לשלשה מ"מ פשטן של דברים דמשמע בגמרא הנ"ל דמברך על הנזרע בעציץ שאינו נקיב שלשה ברכות:

(ד) וכן יש להוכיח מהא דמוקי בפסחים למתני' דאין יוצאין ידי מצה בטבל טבול מדרבנן שנזרע בעציץ שאינו נקוב ומבואר דיוצאין ידי מצה בנזרע בעציץ שאינו נקוב. ובתוס' סוכה כ"ז. דבשאר ימים טובים אינו חייב לאכול פת חוץ מלילי יו"ט ראשון של פסח וסוכות והא דאמר ברכות מ"ט:

לא אמר יעלה ויבא ביו"ט מחזירין אותו משום דלא סגי דלא אכיל פת שמברכין עליו ג' ברכות לא מתוקמא אלא בלילי יו"ט הראשון של פסח וסוכות ואם איתא דעל הנזרע בעציץ שאינו נקוב אינו מברך ג' ברכות הא יכול לצאת ידי מצה וכל שכן בסוכות בנזרע בעציץ שאינו נקוב ולא יצטרך לברך ג' ברכות והוא הדין בתחילה המוציא כנ"ל. וכן משמע דהנזרע בעציץ שאינו נקוב חשוב גידולי קרקע מהא דאמר פסחים ל"ט מה מצה גידולי קרקע אף מרור גיד"ק ואף איתא דהנזרע בעציץ שאינו נקוב לא חשוב גידולי קרקע הא יכול לצאת ידי מצה במה שאינו גידולי קרקע ע"כ נראה להלכה דדש הנזרע בעציץ שאינו נקוב חייב:

) [ט] המפרק מהפסולת בעודנו מחובר להקרקע וכו'. ראיה לדין זה דאם תאמר שיש דישה במחובר כל תולש מן הדקל יתחייב משום דש ג"כ לפמ"ש בסק"ב דחיוב דישה אפילו אינה מפרקה מהלבוש. ואין לדחות לפי דברי הרמב"ם בפי' המשניות בענין חובל דס"ל דחיובו משום מפרק ובשרצים שאין להם עור פטור לפי שמתחדש וחוזר לקדמותו עיי"ש ומבואר מדבריו דכשחזר לקדמותו לא חשוב דש והכי נמי באילן שחוזר לקדמותו לשנה הבאה לא יחשב דש. ליתא דאם כן חולב דחייב משום מפרק הא חוזר לחלבו וע"כ לחלק דדוקא מתרפא חשוב חוזר לקדמותו משא"כ בחלב פנים חדשות באו לכאן וה"נ באילן יתחייב במשיר פירותיו. אלא ודאי אין דישה במחובר שוב מצאתי כן בשיטה המיוחסת לר"ן דאין דישה במחובר:

[י] (א) הכותש חיטין להסיר הסובין שעליהן וכו'. ש"ס מכילתין ע"ד. וליחשוב נמי כותש. [פירש"י חיטין במכתשת להסיר קליפתן דהוי במקדש בסממנין אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב לה דהא נמי מפרקה מלבושה הוא] אמר אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה [פירש"י לכך אע"ג דהוי במקדש ואב מלאכה הוא כיון דתני דש לא תני לה וזורה בורר ומרקד סידורא דפת נינהו וכיון דהוי במקדש והכא אתחיל בסידורא דפת תנינהו כדאמרינן גבי אופה דהוי לי' למיתני מבשל ולא אופה דלא הוי במקדש אלא משום סידורא דפת נקט ואתא הואיל ואופה בפת כמבשל בסממנים. אבל כתישה עשירים הוא דלתתי וכתשי לעשות סולת נקי' אבל עניים לא טרחי הלכך לא תני לה ומיהו ודאי אב מלאכה הוא ובכלל דש הוא] וכן כתב המאירי והשיטה המיוחסת להר"ן דכותש חיטין להסיר קליפתן חשוב דש:

(ב) וקשה לי דהא ר"פ חבית סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה מ"ט משקה הבא לאוכל אוכל והוי כמפרק אוכל מאוכל. וא"כ בקליפה של חיטין כיון דחשיבה אוכל כמ"ש רש"י ר"פ העור והרוטב וז"ל קליפה הוא שומר לאוכל הוא קליפה חיצונה החופה אותה בעודה שבולת אבל הנושרה כשכותשין במכתשת אוכל גמור הוא עכ"ל. וא"כ כשכותש להסיר הקליפה הו"ל מפרק אוכל מאוכל דשרי:

(ג) ולכאורה נ"ל משום דודאי לאחר שנשרה הקליפה מעל החטה לאו אוכל הוא דהוי סובין גרידא ולא אוכל הוא אף לענין חלה דסגי בלחם עניים ורק בשעת חיבורו הוא אוכל וא"כ יש לומר כיון דבשעת כתישה נעשה פסולת הוי לי' מפרק אוכל מפסולת ויש לדמותו לבעי' דר' יוחנן צ"ט:

בור תשעה ועקר ממנה חוליא והשלימה לעשרה כיון דבשעת עקירה נעשה ר"ה מיבעיא לי' דחייב אף דהי' מונח בכרמלית ועקר מכרמלית. ה"נ אף דתחילה הי' בתוך אוכל כיון דבשעת פריקתו נעשה פסולת חשוב מפרק מפסולת:

(ד) אך הא ליתא דהא באשכול ענבים נמי לאחר שנסחט ממנו המשקה לאו אוכל הוא. והנה מצאתי בשיטה המיוחסת להר"ן בהא דסוחט אשכול ענבים בשם הר"ם מקוצי בשם ר"ת ז"ל דבוסר אפילו בתוך אוכלין אסר ר"י שהרי מה שנשאר מן הבוסר אינו נאכל. יראה קצת דאף דמתחילה הי' הבוסר נאכל מ"מ כיון דלאחר סחיטתו אינו נאכל אסור. ולדבריו צריך לומר דענבים אף לאחר סחיטתן נאכלין וליתא דבתוספתא הובא ברמב"ם פ"א מה' ט"א הי"א החרצנים וזגין אעפ"י שכונסין לאוכלין אין מטמאין טומאת אוכלין:

(ה) ומצאתי בתוס' רי"ד כדבריי וז"ל בפ' חבית ס"ם אי קשיא נהי דאוכל הוי מכל מקום מפרק אוכל מתוך הפסולת ומ"ש מדש חיטין שמפרק אותם מתוך השיבולת. תשובה. כל הענבים כמות שהן ראוין לאכילה ואין בהם פסולת הילכך אע"ג דסוחט להו ומפיק מינייהו פסולת כיון דהאי משקה אוכלא הוי הוי אוכלא דאפרת עכ"ל. הרי דאף דלבתר דסחיט להו פסולת הוא כיון דמתחילה כולו אוכל מותר וה"נ בכותש חיטין נימא הכי:

(ו) ואפשר לומר עפ"י מה דאיתא בפ"ק דלאחר ריסוק אין בו משום. דש מן התורה ומדרבנן יש בו משום דש עד אחר דיכה גזירה לאחר ריסוק אטו קודם ריסוק] וע"כ י"ל דלאחר שנתרסק עדיין אוכל הם הענבים והריסוק גופה שרי דהוי מפרק אוכל מאוכל משום דלקדירה קא בעי להו ומה שעושה אחר הריסוק שוב אין בו איסור כנ"ל ומדרבנן לא גזרינן אטו קודם כיון דאף קודם ריסוק