אגלי טל ק

ועל כרחין דקרקע חשוב נמי גידולי קרקע:

(ח) ויש ליישב לפמ"ש ליישב דעת הרמב"ם וסייעתו דבעלי חיים חשובים גידולי קרקע והקשו התוס' מפרק הפועלים דמוכח דלגבי הגדל ממש בקרקע לא חשיבי בעלי חיים גידולי קרקע. ותרצתי דלגבי שבת נהי דלא הוי גידולי קרקע מ"מ הוי תולדה דגידולי קרקע כמו שביארנו במלאכת בורר סקכ"ג אות ג' באריכות עיי"ש. והכי נמי יש לומר לענין קרקע ממש דמכל מקום חשוב תולדה דגידולי קרקע ומכל מקום מלאכת בורר שהי' במשכן בקרקע ממש נלמד מזה אף שאינו גידולי קרקע כלל. כל זה הי' נראה בעיני בתחילה ואח"כ חזרתי בי. הא'. דמ"ש דקרקע הוא תולדה מגידולי קרקע הוא דוחק. ובבעלי חיים הסברא נכונה כיון דלענין מעשר שני חשובים בעלי חיים גידולי קרקע הרי דקצת הם גידולי קרקע ע"כ הוי עכ"פ תולדה לגידולי קרקע כיון דתולדה היינו שיש לו קצת דמיון להמלאכה כמ"ש הרב המגיד פ"ז מהל' שבת אבל מה ענין קרקע לגידולי קרקע. ועוד מה נעשה לשיטת התוס' דבע"ח לא חשיבי גידולי קרקע משום שאינם דומים לגמרי לסממנים שבמשכן אף דלקצת דברים חשיבי גידולי קרקע כל שכן קרקע עצמה דלא חשוב גידולי קרקע וע"כ לומר דמה שחייב על טחינת קרקע עצמה טעמא אחרינא אית בי' והיינו משום דסממנים שבמשכן הי' מקרקע עצמה ג"כ וכמה צבעים שחופרין בקרקע ) :

(ט) והנה דאף שהי' טחינה בקרקע עצמה גם כן מ"מ על מה שאינו קרקע ולא גידולי קרקע פטור וא"כ בורר נמי אף שהי' בצרורות מכל מקום על מה שאינו קרקע ולא גידולי קרקע יפטור [ועוד דאם תמצא לומר דמה שהי' במשכן בקרקע עצמה חייב אף שלא בגידולי קרקע וגם הכל תלוי בפסולת וחסרון שהמלאכה באה לסלק אם כן קצירה שבא לסלק החיבור להקרקע והמלאכה לסלק הקרקע מהנקצר וכפי ההנחה שקרקע עצמו לא חשוב גידולי קרקע הרי הי' מלאכת קוצר שלא בגידולי קרקע ולמה פשיטא לרמב"ן ורשב"א דקוצר אינו רק בגידולי קרקע ואפילו לר' יהודה]:

(י) ע"כ נראה דהנה במה שכתבו הפוסקים סי' שכ"א דמותר לפרר לחם לפני התרנגולים כיון דכבר נטחן אין טוחן אחר טוחן וכן מלח שהי' דק מתחלה ושוב נתבשל ונעשה פתיתין מותר לחותכו כמו שחותך הפת דאין טוחן אלא במה שהי' מחובר מתחילתו כיוצא בזה הם דברי תוס' רי"ד במלאכת מעמר וז"ל אין מעמר אלא בשעת תלישתו מן הקרקע שזהו תחלת לקוטו אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר עכ"ל וקשה לי ממתיך את המתכות דחייב משום מבשל כדאיתא ביבמות ו':

ורמב"ם פ"ט ה"ו עיי"ש והרי כבר הי' מהותך תחילה בשעת עשייתו ואחר כך נתקשה שוב לא יהי' חייב על התיכו וגם בהא דכתב הרמב"ם דשף מתכות חייב משום טוחן קשה דמתכות נעשה מפרורי עפר שקורין פעדרינן] ואח"כ מבשלין [בהיטא] ונעשה מתכת ואינו חיבור שבתולדה. ועוד בירושלמי הדין דשחק חסף חייב משום טוחן והא חסף היינו חרס שנעשה מן הקרקע שכבר נטחן כמו שפירש"י שבת ע"ד:

גבי עביד חביתא ותנורא ולמה יתחייב משום טוחן מאי שנא ממלח דק ונתבשל ונעשה פתיתין דאינו חייב עליו משום טוחן:

(יא) אשר ע"כ נראה דהא דאין טוחן אחר טוחן היינו משום דאין טחינה אלא בגידולי קרקע [ואפי' להפוסקים שיש עימור שלא בגידולי קרקע וה"ה טחינה מ"מ באוכלין לכולי עלמא אין טחינה שלא בגידולי קרקע כמבואר סי' שכ"א סעי' י' מדברי תה"ד] וע"כ אין טחינה אלא במה שמחובר משעת גידולו וכן בעימור שאינו רק בגידולי קרקע ע"כ אין עימור רק במה שמפוזר משעת גידולו אבל בישול שחיובו אינו מחמת שגדל בקרקע שהרי אפי' במים חייב משום בישול אין נ"מ מה שהי' מהותך תחילה סוף סוף עכשיו היא קשה והוא מהתכו חייב משום בישול ודוקא בעימור וטחינה שחיובם אינו אלא משום שגדלו בקרקע וכיון שהחיבור או הפיזור לא הי' אז או שנתבטל מה שהי' אז ועכשיו נעשה החיבור או הפיזור פטור ודו"ק:

(יב) וע"כ ניחא השף מתכות דחייב. דמתכת אינו גדל בקרקע רק הוא עצמו קרקע ובשבת חייב על קרקע עצמה. ונמצא שאין חיובו משום מכבר רק משום עכשיו שהוא עכשיו קרקע ע"כ אף שהי' מהותך קודם כיון שעכשיו הוא קשה והוא מהתכו חייב. וכן חסף חרס דהוא קרקע עצמה חייב עליו אף שכבר נטחן דחיובו הוא מחמת עכשיו ) ודוקא בעימור וטוחן שחיובם שגדלו בקרקע וזה אינו עכשיו רק שתחלה גדלו בקרקע על כן אינו חייב בעימור רק במפוזר מתחלה ועל טחינה רק במה שהי' קשה תחילה:

(יג) וע"כ בורר דמפורש בתוספתא שבת פרק י"ז נתערבו לו פירות בפירות בוררן אלו בפ"ע ואלו בפ"ע הרי זה חייב הנה דאף שהי' מבוררין תחילה ושוב נתערבו חייב על בירורם ע"כ דחייב שלא בגידולי קרקע. וטעם הדבר ג"כ לפי הנ"ל שהרי בורר הוא בצרורות שאינם בשעת גידולם רק לאחר קצירה ודישה מתערבים בתוכם צרורות ואם איתא שאין ברירה אלא בגידולי קרקע לא הי' נחשב ברירה כלל כיון שהעירוב אינו בשעת גידולו ומוכח מברירה שבמשכן שיש ברירה שלא בגידולי קרקע:

(יד) והשתא ניחא דברי ר"ת בספר הישר ד"ה דסחיטת שמן משער הוי סחיטה אתיא כמ"ד יש דישה שלא בגידולי קרקע דלמ"ד אין דישה אלא בגידולי קרקע אין חייב אלא א"כ סוחטו מתוך קליפתו שהי' עליו משעת גידולו:

(טו) וראי' ברורה לדברי מצאתי בשיטה המיוחסת להר"ן ס"פ י"ד גבי מסוכריא דנזייתא אסור להדיקה ביומא טבא וז"ל יש מפרשים דמיירי בחבית של יין והוא בגד של פשתן שבפי החבית דכשהוא סוחט נפלו משקין בתוכה ולא אזלי לאיבוד וסחיטה דהכא הוא תולדה דמפרק שהוא מפרק המוחל מן הבגד כמפרק הפרי מן הקליפה ואינו נכון דמפרק לא שייך אלא בגידולי קרקע עכ"ל. הנה דאף שהיין והבגד של פשתן שניהם גידולי קרקע לא חשיב דישה בגידולי קרקע וע"כ מטעם שכתבתי משום שאין הקליפה עליו משעת גידולו:

(טז) איברא דקשה טובא על זה מכבשים ושלקות דמחייב חטאת לר' יוחנן. וכתב בתוס' רי"ד משום דאית בי' משקין גמורים דאתי מעלמא והרי הג"ה ) ועוד יש לומר לדעת הירושלמי דס"ל יש טוחן אחר טוחן שהרי הירושלמי סובר דאפי' קצירה ישנו שלא בגידולו קרקע שמחייב השולה דג מן הים משום קוצר וכ"ש עימור וטחינה כמ"ש רמב"ן ורשב"א דלמ"ד אין דישה שלא בגידולי קרקע כ"ש קצירה. ממילא לדעת הירושלמי דיש קצירה שלא בגידולי קרקע כ"ש דישה עימור וטחינה ולפ"ז שפיר כ"ל יש טוחן אחר טוחן:

הג"ה ) ולכאורה הי' אפשר לומר עוד שעשו כלי חרס לבשל בו הסממנין והי' טוחנין הרגבים לעשות מהם טיט לכלי חרס כמ"ש רש"י בעביד חביתא ותנורא:

אך קשה לי על זה דאם כן המגבל עפר לעשות ממנו טיט ליהוי אב מלאכת לש כיון דהוי גיבול עפר במשכן וברש"י ביצה ל"ב:

ורמב"ם פ"ח הל' ט"ז דהוא תולדת לש ע"כ צ"ל כמו שכתבתי שהי' במשכן סממנים מקרקע עצמה ג"כ והא דכתב רש"י ביצה ז':

גבי כתישת עפר כותש תולדה דטוחן היינו דעיקר טחינה ברחיים או במכתשת אבל כותש ביד על גבי קרקע הוא רק תולדה ע"כ הג"ה: