אבן עזרא הקצר על שמות עא

חמץ דם זבחי, הוא זבח חג הפסח, והנה אסר שימצא חמץ בשעת השחיטה, וטעם דם זבחי הזבח שהוא עלי, כי דמו יזרק על המזבח, ובעבור היות העת קצרה צוה להיות הקטרת חלב חג הפסח עד הבקר: אמרו המכחשים כי גדי מגזרת מגדים וזה לא יתכן, כי מ"ם מגד שרש ולשון רבים לעד. ואמר כי לא תבשל מטעם כי בשל קציר, גם זה איגנו נכון כי בשול הקציר הוא בכח השמש לא בכח בן אדם, ועוד מה טעם בחלב, ואנה מצאו שנקרא הלחם חלב, ועוד מה טעם אמו, ואנה מצאו כלשון הזאת, וכל זה למה הוצרכה בעבור שהוא דבק עם ראשית בכורי אדמתך, והלא קראו במשנה תורה שהוא דבק עם הבשר בפסוק לא תאכלו כל נבלה, ובמקומו אפרשנו. ועל דרך הפשט גדי הוא הקטן בעזים ובכבשים וכן ונמר עם גדי ירבץ, ובעבור זה יסמכנו הכתוב לאמר גדי עזים, והשם צוה שלא יבשל הגדי בחלב אמו כי היום מנהג הישמעאלים לבשל הגדי עם החלב, והם אומרים שהוא תבשיל ערב. וטעם אסורו בעבור שהוא כמו אכזריות בלב כטעם אותו ואת בנו, גם לא תקח האם על הבנים, וכאמר הוא אסור לאכילה אותו ואת בנו לא תשחטו כן זה אע"פ שאין בכתוב לא תאכלו, כי כאשר הוא ידוע שבשר שלא נשחט אסור הוא, כן הוא ידוע שבשר שאיננו מבושל לא יאכל, רק הדבר חמור כי השוחט או המבשל אעפ"י שלא אכל ממנו כבר עבר בלאו, ומנהג המחבר החלב מצאנו שיחבר חלב זאת עם זאת, כי חלב גדי אחת מעט היא, והקונה לא ידע חלב כל שה ושה, על כן הוא אסור לאכול גדי קטן עם כל חלב, והזכיר הכתוב הקטן כי ממנו נלמד על הגדול, כי הכתוב דבר על הנמצא ברוב, כי בשר כבש עם חלב לא יתערב היטב. והנה מה שהעתיקו קדמונינו שאסור כל בשר בחלב הוא אמת, וכן ובשר בשדה טרפה דבר הכתוב על הנמצא ברוב, כי החיות הטורפות הם בשדה, ומשפט הטרוף בעיר ובבית אחד הוא, וכן מקרה לילה, אשר יצוד ציד חיה

הנה אנכי, נאום אברהם הספרדי הנזכר הנה אנכי שולח יד לשוני בגאון שהעתיר על נכבדים ממנו בדבריו, ויצא עתק מפיו