התעוררות תשובה חלק ד תב

בעצמו הוא מנתק הלאו (ועיין בזה ה"ת ח"ב) אבל אם הוא לוקחו ואחר שולחו האחר אינו בכלל ניתוק הלאו של אחר. בסי' רצ"ג בטו"ז סק"א לענין שכר שנעשה משעורים של חדש. הגם דמתיר בא ביום ב' של פסח והוא צריך לבער החמץ השכר של שעורים קודם פסח ולא מיקרי יש לו מתירין מ"מ נוכל לומר דמיירי שנתערב בו יותר מששים מים או שכר של שעורים בשאר משקה או בשכר של פירות המותרים כגון תמרים (כדמצינו בפסחים שסתם שכר שהי' בזמן הגמ' של תמרים) ולח בלח נתבטל לגמרי קודם פסח ולא אמרינן בו חוזר וניעור ומותר לשתותו בפסח רק משום דשיל"מ אסור ומיירי דנתערב בשאר שכר המותרים שאין בו נוטלפ"ג. רמ"א ס"ג ממק"א שזורעין קודם הפסח. ואז תולין שהיא מרוב תבואה שהובאה לכאן ממדינות אחרות והתבואה ממדינה אחרת מותר מטעם ס"ס המבואר בתחילת דברי רבינו הרמ"א זצ"ל. בסי' רצ"ז מחבר ס"י או צבי עם החזיר וכיוצא בהן. ז"ל הרמב"ם ומסיים על כל אלו לוקה מה"ת שחי' בכלל בהמה היא משמע דבהמה עם עוף פטור אבל בטור אי' ואפי' חי' או בהמה עם עוף יעויין גם בטו"ז כאן סק"ה ומסוף דברי הרמב"ם שמסיים שחי' בכלל בהמה היא משמע דלא יליף משור שור משבת דאי יליף שור שור משבת הי' אוסר גם בעוף דה"ה חי' ועוף רק מפרש דהא דתנן שהיא כלאים היינו לענין הרבעת כלאים ולא לענין מנהג כלאים. בסי' של"ב בש"ך סק"ב ועוד אפשר לומר דע"כ לא אמרו דבח"ל חייבים. הנה לטעם דגזרו דווקא במקומות הסמוכים אטו א"י כיון שיש עוברים ושבים במקומות הסמוכים לא"י משם לא"י ומא"י לשם חייבים גם המקומות הסמוכים במתנות כהונה ובמתנות עניים כדי שיורגלו בהם ולא יזלזלו בו באמת הי' די בכ"ש דמה"ט אין לה שיעור וששים הוה רק דרבנן ולא גזרו אטו דרבנן וי"ל דאי לא הא לא קיימי הא דהוי אמרי הא פיאה נוהגת בחו"ל כמו בא"י ואעפי"כ יוצא בכ"ש ה"ה בא"י די בכ"ש לכן תקנו חז"ל גם בחו"ל גם במקומות שאינם סמוכים משום דכמו שהתורה חייבתה בפיאה כדי שיהי' לעניים לאכול ולכן תקנו ס' שיהא להם ממנה די צרכם כי בכ"ש אין כדי נתינה ומכש"כ כדי לשבעה והנה במקום שאין עניים מצויים או רוב נכרים בכל המקומות פטור לטעם הראשון בחו"ל אם רוב ישראל המה חייבים בפיאה בכל מקום בחו"ל. בסי' של"ד בב"י ד"ה גרסינן בפ"ק דנדרים וכו' אפי' ע"י חיבור בניא. בתוס' שלפני אי' ע"י פזור ומשמע כדברי הרא"ש דבדיעבד יכולין עשרה להתירו בזה אחר זה וכן הוא ברמ"א אבל העיקר נראה כנוסחא זו ע"י חיבור כדמוכח מהענין. מחבר ס' מ"ג המחלל יו"ט שני של גליות אעפ"י שהוא מנהג. אעפ"י שאינו אלא מנהג אע"פ שמבואר ברמב"ם הקה"ח וכמעט בכל הראשונים שהוא דרבנן וודאי משום דשלחו מתם מ"מ כיון שלא תיקנו כך אלא משום הזהרו במנהג אבותיכם בידכם אבל אי לא הי' נהגו כך לא צוו מעיקרא לתקן כך לעשות שני יו"ט לכך קרואה מנהג וקמ"ל אע"פ שלא צוו אלא מפני מנהג והו"א שאיסור דרבנן קיל הוא קמ"ל דחמיר ומצאתי אח"כ בר"ן סוכה רפ"ד כך שהוא וודאי דרבנן אך חכמינו צוו לקיים המנהג כמו שכתבנו. בסי' של"ה ד"מ סק"א דלמא חדי בי'. אבל הרמב"ם לא הביא דין זה שכהן משוח מלחמה שעבר לא ילך לנחם כ"ג והכ"מ באמת מתמיה עליו בפ"ה הל' כלי המקדש. ב"ח ס"ז והיינו כשא"א לקיים שניהם ודבר פשוט מאוד שאם יכול לעשות שום דבר לצורך החולה לשמשו ולכבד ולרבץ לפניו. ובפרט בענין רפואות שביקור חולים קודם אפי' אם יש לו פנאי אח"כ ומכ"ש לסייע לבריאותו לכל טוב. בסי' שע"ג ד"מ אות ואפשר בבתים הסמוכים למת גוי שאין כאן אלא טומאת המשכה אפשר דקיל דיש שיטות דאינו אלא טומאה דרבנן טומאת המשכה ובגוי בלא"ה מקילין אפי' בטומאת אוהל דאורייתא א"כ אפשר לצורך מצוה כגון יו"ט לצורך נשיאות כפים יש להקל וצ"ע כיון שהאחרונים נקטו להלכתא טומאת המשכה דאורייתא ובגוי נקטינן להחמיר כהראב"ד וסמכינן ובפרט על דברי דג"מ. בסי' שע"ב פ"ת סק"ג עיין באו"ח ססי' ת"ד. והא טומאת המשכה הוא רק דרבנן אבל אי הוה דאורייתא איננו מותר משום גדול כבוד הבריות דהלא בגנאי גדול אסור בקום ועשה והכא הולך מתחלה מתחת אויר השמים תחת החצר המקורה והוה קום ועשה ולא שב וא"ת. השמטות ד"מ ואעפ"כ הוצרך לרש"י הטעם מב"מ לא בטל