התעוררות תשובה חלק ד ת

בג' הדיוטות וי"א דהוה קיום וצריך להחמיר לשאול על הקמתו דלמא לא מהני ג' הדיוטות כדלעיל סכ"ג ברמ"א מפני זה הביא רמ"א שיטה זו דנ"מ לדינא. בסי' רמ"א ס"ך סק"א ועיין לעיל סי' רע"ו ס"ט. והוא תמוה דהש"ך מראה למקום סי' רע"ו ושם מבואר להביא דשם שד"י הוה משבעה שמות שאינם נמחקים. בפלפול בהנהגת או"ה מהרב יזיי"א בד"ה ומשמע דווקא להקל וכו' מהדרינן עובדא בין באיסור דאורייתא בין באיסור דרבנן. צ"ל לרשב"א דווקא ובפלוגתא הכא לא נחית אבל לרמב"ם בקטן נגד גדול בדאו' אזלינן לכתחלה לחומרא בקטן מכש"כ דלא מהדרינן עובדא כדאי' בש"ך לעיל ד"ה וודאי אין להקל באיסור דאו' וכן הוא בקיצור אות ב'. שם בקיצור אות ב' שלא נודע איזה מהן גדול הלך אחר המיקל. ואי עביד עובדא להחמיר לא מהדרינן עובדא אפי' אם הוא רק מסופק אם הוא גדול כמותו או לא כמבואר. שם סוף אות ה' ויש לבעל נפש להחמיר לעצמו באיסור תורה. דאולי הטעם דהוא טפילה משום קטן נגד גדול ולהרמב"ם לכתחילה צריך להחמיר מדאו' משום ספק דאו' בקטן נגד גדול כך מפורש ברמב"ם הל' סנהדרין פ' ה'. בסי' רמ"ט מחבר ס"א מכאן ואילך חומש שהרויח בכל שנה. מי שלא נתן מן הקרן מעשר ונשא ונתן עם כל המעות להרויח בו יש לעיין אם יפריש מעשר מן הקרן ועשירית הריוח מה שהרויח המעשר דהיינו המעשר שלא הפריש מן הקרן ואח"כ יפריש מתשעה חלקים ריוח שהרויח לו תשעה חלקים קרן או די אם יפרוש מעשר מן כל הריוח ואח"כ יחזיר לתקן על שלא נתן מן הקרן ויתן מעשר מן הקרן ע"ז יש ראי' מגמ' נדרים דף נ"ח ע"ב ליטרא מעשר טבל שעלה בקרקע והשביח והרי היא כעשר ליטרין חייבת במעשר ובשביעית ואותו ליטרא מעשר עליו ממקום אחר לפי חשבון עיי"ש ברש"י משמע כסברא אחרונה והטעם נראה כי כיון דלא הי' מחוייב לישא וליתן עם המעות שירויח רק לחלק כי מה שהרויח במעשר שלו הוא או דלמא כיון דהוי לי' לחלק קנסינן אותו וצריך ליתן גם ממעשר זה הריוח. בסי' רנ"א בש"ך סק"א כתב הרב ס"ב אבל מומר לתיאבון ונ"כ דווקא שהנהיג לעצמו שמצוה זו אינו מקיים וכהיתר לו וזה לשון מומר לדבר אחד שזה המצוה תמיד כהיתר לו אבל אם לפעמים עובר עלי' מחמת יצה"ע וכמה פעמים מקיים אותה ופעמים עובר עליה ג"ז אינו נקרא מומר לאותו דבר ואין נ"מ אם עובר עבירות הרבה כל אחת פ"א לפעמים כמה פעמים וכן בדין אך יעויין בש"ך סק"ג בתי' הנראה לרבינו הש"ך יותר נכון דמיירי הכא שעושה הכא שלא לתאיבון ושלא להכעיס דהיינו שביק היתירא ואוכל איסורא ובסיפא מיירי שהוא רגיל בכך אפי' לתיאבון וא"כ ג' חילוקים בדבר לתיאבון ממש אם עבר אחת מכל מצות מצוה להחיותו ושלא לתיאבון ושלא להכעיס אם עבר אחת מכל מצות אינו מחויב להחיותו ושלא להלותו אבל אין איסור בדבר ואם הוא רגיל בכך שהוא מומר אפי' לתאבון אין איסור להחיותו ואפשר אפי' שלא לתיאבון ושלא להכעיס אינו איסור ואם עושה להכעיס ממש אפי' פ"א הוא מן המורידים אבל אם עשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה אך לא משמע כן מהש"ך סי' ו' סק"ב והי' נראה כיון שרגיל לעבור מיקרי מומר ואפשר י"ל אם חוזר ומקיים אותו מצוה הוי כשב בתשובה ולא נקרא מומר עד שיעבור עוד איזה פעמים ואח"כ אם מקיימו הוי כחוזר בתשובה ג"כ עד שיעבור עוד פעם איזה פעמים רק נראה דזה מיקרי אינו עומד ברשעו תמיד כיון דבינתיים הרבה פעמים אינו מקיים העשה והוה כעובר בזה לתיאבון ואינו עומד ברשעו תמיד מצוה להחיותו דדווקא רועי בהמה דקה שזה פרנסתם ורועים בכל יום ויום זה מיקרי עומד ברשעו אבל אם כמה פעמים עובר וכמה פעמים מקיים וכמה פעמים עובר והכל לתיאבון (ואפשר שלא לתיאבון ושלא להכעיס) מצוה להחיותו כפסק הרמב"ם ותוס' ויעויין בבכור שור הובא בפ"ת ואפשר שאין הב"ד ממשכנין על כך דיכול לומר קים לי כסמ"ג בשם הרא"ם ונכון להחמיר דאיסורא וודאי ליכא ועשה לפנים משורת הדין ופשוט דאע"פ ששביק היתירא ואכל איסורא אם אין טעמא דאיסורא שוה לטעמא דהיתירא מיקרי לתיאבון דטעמא דאיסורא מוטעם לו יותר אפי' אוכל דבר מאוס כגון יתוש או פרעוש כך מפורש בהוריות דף י"א ע"א ובאיסור דרבנן מפורסם אם עובר בגמ' דהוריות אי' דנ"מ בין לת"ק בין לר"י בלובש כלאים דרבנן דמפורסם איסורא מיקרי מומר אפי' בדרבנן והנה בעין משפט שם נרשם הרמב"ם פ"ד מהל' רוצח אבל הרמב"ם נקט רק סתם כקושית הגמ' וע"פ סברא אם להכעיס