התעוררות תשובה חלק ד שצט

חפץ בנדר הזה (סתם) והוא אומר איני חפץ ומתחרט אני שנדרתי. דרישה יבא עשה וידחה לא תעשה דלא יחל. הוא תמוה הא נדר וקבלה הוה עשה ולא תעשה וי"ל כאן שנדר על דבר מצוה פי' שמה שנדר על מה שיש מצות עשה לעשות יתירו לו הנדר וכיון שנדר מיד על דבר מצוה וידע שמתירין לו הנדר לקיים המצוה ונדר מיד בחנם עובר על לא יחל כמו נדרו זרוזין הובא בסי' רל"ב. פ"ת סק"ד והרביעי יהי' זה העלם ופי' הנער איש סודו. ונ"ל דהיינו שיתירו לו שני פעמים ראשון שלשה הגדולים ואח"כ עוד עליו איסור נדר מדרבנן יען שלא פרט אותו שוב יחזור להתיר עוד הפעם לפני העלם עם שנים אחרים דהא ובפרט בזה"ז שאין מתירין רק ע"י פתח וחרטה והוה ב"ד דגמירי כמובא בש"ך וב"ד צריכין להיות ג' או ה' ולא ד' דאם מצרף העלם אין הב"ד שקול דדילמא העלם הביא שתי שערות ויוכל מה"ת להתיר אז המה ארבעה גדולים ואין ב"ד שקול. מחבר ס"ז אלא ישאלנו החכם אתה חפץ בנדר זה. ולא ישאלנו מתחרט אתה כן משמע מלשון זה וזה מדוייק ברש"י דאין פותחין בחרטה החכם לא יפתוח אם מתחרט הוא אלא הוא מעצמו יאמר כן וכן סבר הרמב"ם מובא בב"י. הג"ה אלו ידעת שתתחרט כלום נדרת. ובאמת הריטב"א מפרש כל חרטה הוא פתח דהיינו שאילו הי' יודע דמתחרט לא הי' נודר ורק נקרא פתח נ"ל יען שמתחרט על הנדר ואין לו סבה אחרת (ורגילים להתחרט) ופתח מיקרי סבה אחרת שאיננו בגוף הנדר כמו אלו פייסוך יו"ד בנ"א ולפ"ז זה גופי' הוא החרטה גרידא אשר מתירין על ידה. בסי' רל"ד בב"ח ס"י ותימה למה לא כ"כ רבינו בשם הרא"ש. ולענ"ד הרא"ש קאי על הברייתא דמת הבעל נתרוקן רשות לאב ואז האב מפיר ביום שמעו הגם שאיננו ביום שמעו של בעל כיון דמת הבעל בטל הפרתו לגמרי במיתתו כדאי' להדיא ברא"ש שם והוה כאילו לא בטל כלל והיא אז רק ברשות האב ודי ביום שמעו של האב אבל אם צריכין חד לחברי' צריך להיות יום שמיעת תרווייהו ליום אחד ודברי הרמב"ן תמוהים. ש"ך סק"ז ומשמע אפי' דיעבד אינו מופר. מצד ספק דאורייתא וי"ל דהא כל הנודר ע"ד בעלה נודרת וכיון שהיא יודעת שהפרת הבעל לא תועיל מצד ספק ממילא אינה נודרת על דעתו וזה בספק מגורשת שאין יכול להתברר הספק כגון שזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה אבל בספק מגורשת מכח תנאי שיתברר אח"כ אם מגורשת או א"א היא היא נודרת על דעתו שאם יתברר שאשתו היא שיוכל להפר לה ואם הפיר לה ביום שמעו מופר (והגמ' בגיטין קא' על תנאי לכן נקטו חכמים מגורשת ואינה מגורשת לשון ספק) ומרמב"ן משמע קצת דהיכא דהי' סבר דהיא מגורשת ממנו ולא הפיר ואח"כ נתגלה כי אשתו הוא מפיר לה ביום נודע לו כי אשתו היא יעויין בדף ס"ט ע"א וברשב"א. ש"ך סקכ"א כיון שהי' בידו להפר לה בלבדו והוא ת"ח ועושה כן כדי שלא תכשל בנדר א"כ בל"ס הפר לה קודם שיצאה מרשותו ומתני' סתמא נקט דאב ת"ח קודם שתצא מרשותו מיפר ומשמע בין קודם שתצא מרשותו לבדו (היינו מיום שתבגר שעד אז היתה ברשות האב לבדו) ובין קודם שתצא מרשותו פעם שניה וע"ז קאמר הבעל משארסתיך דסמך על האב והראשונות כבר הפר האב לבדו אבל סדור לשון טוש"ע קשה דנקט תחלה בעל ואח"כ אב. שם סקכ"ב יכול להפר אפי' לאחר יום שמעו לענ"ד י"ל דהא דמת הבעל ביום שמעו של בעל יכול האב להפר למחר ביום שמעו וצריך להפר כולו משום כיון דמת הבעל בטלה הפרת הבעל כדאי' ברא"ש להדיא ונתרוקן רשות לאב אבל אי בלא מת הבעל וצריכין שניהם להפר צריכין להיות שמיעת שניהם והפרתם ביום אחד וכן יש לפרש ברא"ש ויפה שלא הביא הטור הי"א שצריך להיות שמיעת שניהם ביום אחד בשם הרא"ש ולכן המחבר ג"כ כאן סתם ואתיא גם ככולי עלמא. שם סקל"ב ודווקא שמת אחר יום שמיעה של בעל. נ"ל דט"ס וצ"ל "אב" כדאי' בטו"ז דהא אם מת הבעל אחר יום שמיעה שלו ולא הפר הוה כאלו קיים ופשיטא שאין עוד יכול הבעל להפר. הג"ה סכ"ה ויש חולקין דאף פקח אינו יכול להפר עד שישמע. וצ"ל דלא הגיה רבינו הרמ"א ג"כ לעיל ס"י דאינו מועיל רק שעי"ז תודיע לו אם נדרה ויתיר לה כדאי' בגמ' אליבא דאי אמרינן איננו מפיר בלא שמיעה וגם לכה"פ להביא לעיל שיטת הרא"ש המובאים בש"ך סקכ"א. מחבר סמ"ו אמר לה מופר ליכי למחר אינו מופר. וקיום נמי לא הוה ויכולה להתיר אח"כ