התעוררות תשובה חלק ד שצח

כלות ה' ימים ואפי' אחר כלות ד' ימים אינו מקיל וכתב דבלילה אחד אינו נ"מ דהיתה צריכה להמתין ליל פ"א או מ"א להיכירא לכך לא תספור אלא לאחר ה' ימים. בסי' קצ"ח דג"מ ודבריו צ"ע. ואפשר ליישב דהש"ך סבר דלטבול ביום שביעי לא מצינו שום קולא א"כ גם גבי פנוי' אסור דחז"ל אסרו שמא תראה ותסתור ונמצא זבה למפרע ואסרו חז"ל בכל הענינים והאופנים ולא פלוג ואין ליקח ממנו קולא לדידן הגם שאין מעמידין החופה עד הלילה והא קצת ראיי' שהש"ך אינו מביא הטעם שמא תשמש אלא שמא תראה סתם כעיקר תקנת חז"ל ובזה לא נאמר חוץ אבל ביום שמיני דמצינו שהקילו משום אונס או גנבי אז יכולין להקל גם בזה היינו אם אין מביאין אותה עד הלילה והש"ך מחמיר לכתחלה גם בדידן דאם טבלה ביום שביעי שתחזור ותטבול כדאי' ש"ך סקי"א. בסי' ר"ג בב"י ד"ה כתב סמ"ג וכו' שנאמר נדרי לה' אשלם. נ"ל דוודאי לא אמר דוד שישלם נדרו דפשיטא וכי יעבור על עשה ולא תעשה אלא ה"ק הגם שיוכל להתיר נדריו מ"מ ישלם הנדרים שהם להשם ולא יתירם ומיני' למד הסמ"ג שאין להתירם הגם שאם מתירן מותרין מה"ת מ"מ לא יתירן ואין בזה משום הנודר ומקיים כאלו בנה במה וממילא אין לב"ד להתירו כיון שיש בהתירו נדנוד אסור כנ"ל. בסי' ר"ו במחבר ס"ב אמר לחבירו מודר אני לך מאכילה או מהנאה שניהם אסורים. הרמב"ם לא הביא דין זה ותמה הב"י עליו ולענ"ד הרמב"ם לשיטתי' סבר דבמודרני ממך לחודי' אסור לדבר עמו וא"כ אם אמר מודרני ממך לחודו שניהם אסורים לדבר זע"ז וזה אינו דהאיך בכוחו לאסור לחבירו דבורו של חבירו עמו בשלמא נכסיו יכול לאסור על חבירו ונכסי חבירו עליו אבל דיבור חבירו אינו יכול לאסור ושפיר לא הביא הרמב"ם דמודרני לך שניהם אסורים (ולא כר"ן דמפרש דע"כ נכסי קאמר דאי לא מאי קאמר רק כרוב ראשונים יעויין בק"נ שם) וריב"ח עצמו סבר ידים שאינן מוכיחות הוויין ידים לכן שניהם אסורים בהנאה אבל הרמב"ם פסק דלא הוויין ידים ואין מקום לריב"ח ובמודרני ממך שאני אוכל לך באמת רק הוא אסור כדאי' בר"ן דף ה' ע"א כיון שאמר שאני אוכל לך הוה אמר בפי' דווקא שאני אוכל ולא אתה עלי אבל קשה דהו"ל להרמב"ם להביא אם אמר מודרני לך מאכילה לכן נלענ"ד העיקר דסבר רבינו דהטעם דשניהם אסורים משום דיש לפרש כך בתרי גוונא אתה משלי ואני משלך וסבר הרמב"ם כיון דיש לפרש רק חד איסור הי' כוונתו או הוא על חבירו או חבירו עליו וא"כ לא מוכח מי הוא הנאסר והאסור והוה ידים שאינן מוכיחות וב"ח סבר הויין ידים אך לפ"ז אם אמר מודרני כך מאכילה ג"כ שניהם מותרים דלא מוכח אם הוא או חבירו או שניהם יחד נאסרים והווה אין מוכיחות ע"ז י"ל כיון דעיקר כוונה נראה ומוכח מלשונו דאוסר חבירו רק אנן יכולין לפרש לך משלך חבירו אסור וכן הוא ברא"ש דף ה' ע"א גבי הריני אליך אסור. בסי' ר"ח מחבר סיב ואין קונסין אותו לנהוג איסור כימים שעברו עליו. משמע דגם לאחר ההיתר אין קונסין אותו הגם דאין היזק אם יחמירו עליו לנהוג איסור כימים שנהג היתר דאם לא יקיים לא יכשל כיון שכבר הותר. ש"ך סקי"ד והב"ח שם תי' דהכא מיירי כשעבר במזיד. וי"ל בין שוגג למזיד, באיסור דאו' קנסינן אפי' אם שגג ועבר דהי' לו ליזהר ובדרבנן אם עבר במזיד והמחבר סבר דלא כהג"ה דמגיה במזיד לעיל ס"ב. בסי' רכ"ח בב"י ד"ה ובסי' רנ"ה וכו' שכל נדרים אלו חזקים הם. יש לפרש דכל עיקר כוונתו שאסור אותו הדבר עליו באמת ובצדק משא"כ אם הנדר רק קנס אם יעבור דבר ההוא אז מיד בשעת הנדר אין כמעט שום הו"א שיאסר בבשר ויין הזה שקנס עצמו ממנו יען כי הוא נדר דבר זה רק אם יעבור על דבר אחר ועתה בדעתו מוסכם שלא יעבור על ד"א ע"י קנס הזה שקנס עצמו ולא יעבור הדבר ויהא מותר לעולם בבשר ויין לכן אינו חזק הנדר שקנס עצמו ממנו זה יש לפרש בדעת הרשב"א ולפ"ז דווקא אם תלוי העברת אותו דבר שקנס עצמו בעדו רק בדעתו והוא יודע ומוסכם אצלו שלא יעבור בכל פעם אותו שקנס עצמו הוה נדר הקנס חלש אבל אם אותו דבר הנקנס לעצמו או לאחר תלוי בדעת אחרים והוא אינו יודע אם יעביר האחר על אותו הדבר ומסופק לא הוה נדר חלש אלא ככל נדר דעלמא ובזה אזלא קושית הב"ח מדביתהו דאביי כי"ל. ד"מ סק"ו ומשמע בב"י דכ"ד רש"י. וכן משמע מלשון הטור דנקט שישאלנו החכם אתה