התעוררות תשובה חלק ד שצו

במקום שתוחבין אותו בו ולא דמי לסי' ר"ב ס"ג דהתם מסלק הידות לגמרי כיון שאינם כתקונם אבל הכא דרכו בכך לתחבו ולהוציאו ולחזור ולתחבו בכל פעם שירצה וצריך לכך. טו"ז סקי"ז תמי' כי האיך יברך על מה שיטביל העכו"ם והישראל אינו עושה כלום. ונ"ל כיון דאין הטבילה בעצמה חיובית רק שאסור להשתמש בו בלי טבילה וא"כ הטבילה רק התחלת המצוה ונגמרה בשעת תשמיש הראשון וממילא יכול לברך עלי' או סמוך מיד לטבילה או קודם תשמיש ראשון ראשון ודמי כמו שפסק הרמ"א או"ח סי' קנ"ו שאם לא בירך על נטילת ידים קודם הנגוב יכול לברך עד שיאכל המוציא כאשר בארנו שם הטעם ג"כ שנטילה מצוה הוא משום שאסור לאכול פת בלי נטילה א"כ גמר מצות נטילה הוא בהתחלת אכילת המוציא ואי' ברמב"ם שכל מצוה שיש לה המשך זמן אם לא בירך עובר לעשייתן מברך אח"כ כל זמן המשכת המצוה, ובפרט ברכה שהיא בעל נקל יותר לברך ועיין בטו"ז או"ח הל' ציצית סי' ח' טעם דמברכינן על טלית קטן "על" מצות ציצית. שם נמצא דקאי הברכה על מה שישראל עושה שפיר דמי. מ"מ לדברי הטו"ז קשה נטבל כלים אחרים בלי ברכה וכל מצוה צריך ברכה אלא דברכה אחת יכול להיות על כולם הגם שלא נעשה בהטבילה מצוה כגון גוי שמל כהוגן הגם שלא נתקיים בו מצות מילה מ"מ ערל איננו ומותר לאכול בפסח וכהן בתרומה כמו נולד מהול ואפשר שזה כוונת הטו"ז במ"ש שאם העכו"ם "מסייע" לו להטביל היינו שהישראל טובל רק שהגוי מסייע לאיזה דבר בטבילה דאל"כ מה שייך לשון מסייע יאמר שהגוי מטביל שאר כלי היינו אם הישראל טובל כל הכלים אבל בזה שהגוי טובל הכל לא נתקיים בזה הטבילה כלל במה שטבל ע"י גוי בשלמא אם טובל ע"י ישראל אחר הוה שלוחו כמותו ככל מצוה שעושין ע"י שליח אבל אין שליחות לגוי אמת אם ראה שהגוי טובל כהוגן מותר להשתמש בו. שם סקי"ח ואח"כ חייב דנראה כשלו. לענ"ד אינו דומה דהטעם דטלית שאולה חייב לאחר ל' יום בציצית מפני מראית עין שאז נראה לבני אדם שהבגד הוא שלו ואינו שאול ואם גם הכלי נראה כשלו מ"מ אין בו משום חשש מראית עיין דלא ניכר בכלי אם נטבל או לא משא"כ בטלית שאולה שפטור כל ל' מציצית ולאחר ל' שלובש אותו שנראה כשלו ואין בו ציצית יש בו מראית העין שהולך בטלית שלו בלי ציצית וכן במזוזה אחר ל' ניכר אם יש כו שם מזוזה ואם אין לו מזוזה שייך בו מראית העין. בסי' קכ"ג בב"י דיה ומשמע מדברי הפוסקים וכו' ואפשר דלאו ללמד על עצמה כתב כן. ותמי' נשגבה בעיני היא שהרי רש"י פי' ג"כ לעיל דף כ"ט ע"ב יין מבושל מותר בהנאה ולקמן גבי אבלט ושמואל פירש"י מכאן שמותר בשתי' אלא מעיקרא בדף כ"ט ע"ב ומאכונתית לא מוכח עדיין דמותר בשתיי' אלא בהנאה ומאבלט מוכח דאיירי בשתיה דמותר אף בשתיי' ולכך לא רצה רש"י לומר מעיקרא דמותר בשתיי' דעדיין לא מוכח ויקשה הרואה פירושו דמנ"ל לרש"י הא לכך המתין רש"י עד שמביא הגמ' אבלט וכו' וצע"ג. ואפשר דלא גרסינן ברש"י וכי היכי דרש"י מפרש יין מבושל לעיל דף כ"ט ע"ב דמותר בהנאה אף שמסיק לקמן שמותר בשתיי' משום דלא מוכח עדיין הכא ונכון. בסי' קכ"ג טו"ז סוף סק"א וכ' הב"י וכו' לא מיקרי תערובת. נ"ל הכוונה דעיקר טעם מה שגזרו חז"ל אסור הנאה הי' משום נסך שנתנסך לע"ז ובזמן הזה לא שכיח דמנסכין לע"ז מותר בהנאה הגם שאין מנסכים מ"מ שכיח שמקריבים יין מ"מ זה אינו אלא תקרובת ולא נסך (הגם שתקרובת ג"כ אסור בהנאה בכל שהוא מ"מ לא הוה נסך רק תקרובת ומשום תקרובת לא גזרו ממילא נשאר ההיתר כיון שאין שכיח עתה נסך גמור והגזירה היתה רק משום נסך גמור גזרו וממילא מותר עתה בהנאה ואנו אין לנו לחדש גזירות מלבינו לאסור אנו תקרובת. טו"ז סק"ד אם נגע בו עכו"ם. עיין בהגהותי על הטור ישוב ברש"י שגם רש"י מודה שמותר בשתיי'. הגהות יד שאול על ס"כ וצ"ע דלא הרגיש הטו"ז שזה מבואר לעיל ס"א בהג"ה. בהג"ה מבואר רק דהוה יין נסך אבל לא מיירי כלל אם בעי המשכה או לא. ש"ך סקל"א ואם נוגע אח"כ אפי' מה שבגת אסור. וצ"ל במה שבגת שנוגע במה שבגת כשיטת הר"ן שפסק כן הרב המחבר זצ"ל ואין לפרש אם נוגע במה שבבור אפי' במה שבגת אסור משום נצוק דזה לא מפורש בהדיא בש"ס שמותר שפחסתו והש"ך נקט וכן הוא בש"ס.