התעוררות תשובה חלק ד שצג

(תרומת תבלין דרבנן) או מעמיד בחומץ של סתם יינם שאסור גמור ממש כמו דאו' בזה גם דבר המעמיד לא בטיל. ש"ך סק"ל א"כ נהי שאסרינן החלב משום שבלעה מהקיבה מ"מ בס' סגי. עיין ד"מ סק"ח מה שהוקשה על הטור לסברא זו. והביא מהב"י דהיינו טעמא דנקט עור קיבת נבילה משום דמאחר שהיא ועור דקיבה נותן טעם בחלב וז"ל הב"י מאחר שהוא מותר בפ"ע ולית ביה איסורא אלא משום חיבורו עם החלב ליכא למימר הכי דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בב"ח היא אלא האי באפא קאי והאי באפא קאי וכו' עכ"ל ונלע"ד להסביר דבאמת אין עור הקיבה מעמיד שהרי הוא ככל הבשר ושאר עור הבשר רק שיש בעור הקיבה טעם חימוץ וזה מעמיד ואם הי' מבשל החימוץ לבד עם חלב לא הי' אסור משום בב"ח כי התורה לא אסרה זה רק גדי בחלב אמו היינו בשר גדי כמו שהוא או טעם בשר ממש היוצא מחתיכת בשר ואם נתעכב בחלב א"כ הדבר החמוץ מעור קיבת כשירה המעמיד איננו אסור לא מצד עצמו ולא מצד בב"ח רק כיון שעור הקיבה טעמו הוא טעם בשר ממש וזה בטיל בס' כיון שטעם בשר הקיבה אינו מעמיד אבל בעור קיבת נבילה שגם הטעם החמוץ ממנו אסור משום נבילה כדילפינן מדרשה אלה הטמאים לרבות צירן ורוטבן וקיפה שלהן כדאי' בתוס' חולין דף קי"ג ע"ב בד"ה הטמאים וכיון שהחמוז של עור קיבת נבילה אסור מצד עצמו והוא המעמיד לכן אפי' באלף לא בטיל. בסי' פ"ח בטו"ז סק"ב א"כ ה"נ בשאר המכירים זא"ז אמרינן לא פלוג. נ"ל לחלק דבשלמא באחין דסתם אחין אין מקפידין זע"ז שייך שפיר לומר כל האחים אסורים וזה יהי' מותר אבל בשני בנ"א מעלמא דיש מהם מכירין ואין מקפידין ויש מהם מכירים ומקפידים ויש מהם שאין מכירין כלל לא שייך לומר כל המכירים אסורים ומקפידין מותרין באמת יאמרו כל אחד לפי מה שהוא המה מקפידים והמה אינן מקפידים רק מכירים זא"ז בראותם לפעמים זא"ז ויש לחוש ושייך שפיר מכיר ומקפיד כמו מכירין ואין מקפידין. ש"ך סק"ב והא דכ' הרשב"א בתשובה. דעכו"ם הבא עם חמצו לבית ישראל אסור להעלות עמו על השולחן תמוה לי הלא הש"ך גופי' כ' למעלה דטעמא שאסור להעלות בב"ח יחד על השולחן משום דכ"א היתר בפ"ע לא בדילי מיני' ומאי מקשה הא חמץ לא בדילי כולא שתא וכיון שנותן רשות לגוי הבא אצלו לאכול עמו על השולחנו ממילא מכירו הלא דווקא שני אכסנאים שבאים לאכסניא אם גם אוכלין על שולחן אחד איננו מצד הכרה) אבל אסור מטעם שחמץ במשהו ובתירוצו דחק הר"ב ז"ל לומר דעל הלחם לבדו ולא בדילי מיני' משמע דקאי על פת דבשאר מאכל בחמץ י"ל הגם משום חמץ לא בדיל מ"מ מאכל נכרי בדיל שאינו שייך גבי לחם של נכרי במקום דשרי פת נכרי אפילו במקום דפת נכרי אסור יש התירים כגון פת נחתום או דלא שכיח פת ישראל. בסי' צ' בב"י ד"ה בא לצלותו וכו' לאו דווקא אלא חד מינייהו נקט. יעוין בד"מ סק"ט דבדיעבד לא מחזקינן איסורא שהפך השפוד א"כ י"ל דווקא בדם דאו' החמיר רש"י שמא יהפך השיפוד (כי שיטת רש"י דם שבשלו דאורייתא אבל בחלב כחל שהוא מדרבנן לא מחזקינן). בסי' צ"ו בד"מ סק"ד לא חששו להחמיר ואוקמוה אדינא. ועי"ל דהרבה פוסקים סוברים דדווקא מה שהוזכר בגמ' קורט של חלתית אסור ה"ה בצנון דאי' בגמ' טעמי' אגב חורפי' בלע נאמר זה דווקא בצנון ולא דבר אחר ועוד הרבה פוסקים דסוברים דאפי' בצנון די כדי נטילה לכן בתמכא סמכינן לרוב הפוסקים דדי כדי נטילה ובצנון מחמירים כולו הגם שמביא ד"מ ז"ל בס"ג דיש נוהגים גם בבצלים לאסור כולו אולי כי הבצלים הקטנים וכדי נטילה הוה כמעט כל הבצל והנשאר מעט לכן נוהגין שלא לקנות. בסי' צ"ז בב"י ד"ה וכתב ע"ז בהגש"ד וכו' ובלבד שלא יגע הפת לשומן. מתחלה מדמה לחביות פתוחה ופת חמה וזה אפי' בדיעבד אסור ובסוף דמסיים דבדיעבד מותר צ"ל דסמיך ארי"ף דפסק כלוי ומטעם לוי חולק אר"ל דגם בפת חמה וחביות פתוחה פלוגתייהו ומותר. שם ד"ה וכתב עוד וכו' ליכא ריחא כולי האי. מזה הלשון משמע דדופן הקדירה מפסיק ולא יכול לקלוט הריח משום שאין ריח המתבשלים גדול כ"כ. ומזה הלשון משמע דאין כח בריח הבשול ככח צלי המפליט טפי אבל העיקר נראה מטעם דדופן הקדירה מפסיק דהא למידין דבר זה מפסח שהי' צלי דמתרץ הגמ' שעשאן כעין שתי קדירות שתל האש מפסיק ביניהם וכדאי' פה בב"י משמע זה העיקר טעם.