התעוררות תשובה חלק ד שצב

שבתולעים פשיטא שאינו אוסר אם גם נאמר שאינם פגומים מ"מ יש ס' נגד הטעם ובהאי גוונא וודאי יכולין לסמוך לדון צלי בס' ובפרט כי רובא דרובא הדגים האלו שמנים המה ואם הם כחושים דרכן לתת עליו שמן בשעת צלייתם יעויין בח"א כלל זה שמביא הרבה דברים שצריכין בדיקה לכל דברים האלה כתבתי רק בהערה בעלמא ובמהירות וחלילה לסמוך על דברים האלה ובעלי הוראה ידקדקו ויעיינו בזה היטב להלכה. ש"ך ס"ק מ"ו על הגבינה לאו דווקא אלא ה"ה בקערה. לענ"ד דיש כאן ג' דיעות הא' דעת רוב ראשונים ככולם דפירש אסור כן מוכח מרשב"א להדיא וכן מורין שאר פוסקים דיעה ב' הובא במרדכי ובהגהות אשירי דפירש על אותה חתיכה מיקרי היינו רביתייהו דיעה ג' הראבי"ה דפי' לגמרי ותולעים אלו שבגבינה ג"כ שרי והרמ"א ס"ה פסק דיעה ממוצעת דפי' על חתיכה מיקרי היינו רביתיי' ושרי וכן מוכח דקאי לשיטת האוסרין ומסיים דיש מתירין בכל ענין משמע דזה לשיטת האוסרין ובד"מ מיירי לשיטת המתירין לגמרי חסר כאן]. בסי' פ"ו ש"ך סק"ו ביצי תרנגולת ואווזות א"צ לבדוק כלל. דהב"ח ר"ל דלטעם המחבר הוא טעם של הראשונים דאין שכיח בינינו עופות טמאים אבל מיעוטא הוה וכל היכא דאיכא לברורי מבררין ובפרט במיעוט המצוי (משמע קצת מר"ן ורשב"א דמיעוט מצוי קצת הוה לכה"פ דכי מצרפינן למיעוט נבלות וטריפות הוה להו מחצה והוי רובא לאיסור) א"כ צריך לכתחלה לבדוק אחר כד וחד אבל לפי סברת הה"מ דבטביעת עין שהביצים המה מתרנגולים ואווזות על זה סומכים לקנות אותם קונין וזה כל העולם מודים דמהני בכל איסורים כמו שהמחבר בעצמו פסק כאן בקונה מגוי ואי"צ לבדוק רק שיהא בו טביעת עין אבל צריך לראות ולהכירם בטביעת עין ואם הביא הגוי ושברם שלא בכוונה קודם שהכירו אותם אי' בב"ח שאסור וי"ל שבדיעבד מותרין שהרי הכל מודים דרוב מהני ורוב המה הכשירים וכן הוא בטו"ז רק הרמ"א ס"ל דאם לוקח בפירוש משאר עופות חוץ אוזות ותרנגולת ובר אווזא שאינם יודעים שהם רוב מן הטמאין צריך סימנים (האמורים) אבל ביצה סתם מותר דתלינן ברוב עופות (גם התרנגולת ואווזא ובר אווזא כל העופות בכלל רובן כשירים ותלינן שהי' מרוב הכשירים וראיית טו"ז דחוי' מפת הנילוש בביצים שקונים יש לדחות עוד דמסתמא הוא ביצת תרנגולת דהשאר אינם מוטעמים ליתן בפת והנותנים טבא עבדי יש לבאר הט"ז ג"כ כך. ש"ך סק"ה דאם מדוד יראה שראשה אחד כד ואחד חד. ואולי אם ג"כ באמת ב' ראשי' חדין או כדין (אם הנוצר ממנו צורת עוף טמא אעפי"כ טהור דכל היוצא מן הטהור טהור הגם לתוס' שכתבו ביצה אבר מן החי הוה ואעפ"כ שריא רחמנא וביצת עוף טמא שהיא ג"כ בכלל אמה"ח שהתירה התורה יש לן ילפותא מיוחדת לאסור וכיון דאינו בכלל היוצא מן הטמא או מן הטהור דאיננו בכלל יוצא רק בכלל גופו אמה"ח מ"מ כיון דשריא רחמנא משום אמה"ח הו"א אפי' ביצת עופות טמאים מותרים משום זה לכן צריך קרא דבת היענה לאסור ביצת עוף טמא וביצת טריפה ילפינן מעוף טמא מצד סברא לאסור אבל בזה הביצה שנמצא בלול של תרנגולת וב' ראשי חדין או כדין כיון דבא מן הטהור באמת ואין סברא לאסור הדרינן דשריא רחמנא מכלל היוצאין מן הטהור טהור ואינו מזיק אם ב' ראשי' כדין או חדין אבל אם נעשה ונתגדל ממנו עוף טמא אסור דברי' בפני עצמה היא והעוף היוצא ממנו אינו בכלל היוצא מן הטהור טהור כי אימת גביל לכי מסריח וכי מסריח עפרא בעלמא הוא. בסי' פ"ז בבבי ד"ה ומ"ש וכן אם עמד בה וכו' וכשמעמיד בה הו"ל בשר בחלב. וששים כנגד מה שבלע הקיבה וודאי מהני דחנ"נ אין כאן על הפרש דהא עדיין היתר הוא וטעם הבשר איננו מעמיד אבל ששים כנגד מה שבלע וודאי צריך דהוה נ"ט שני באיסור חוץ אם נאמר שצריך ס' נגד כל הקיבה משום דלא ידעינן כמה בלע מן הבשר ככלים הידוע בפוסקים שאם אינו ידוע כמה בלע צריך ששים כנגד כולה, שאם נאסרה הקיבה רק על ידי מליחה שהקיבה נמלחה עם עור הקיבה והוא כחוש שדי בקליפת עור הקיבה אין צריך אפי' נטילה. רמ"א ס"י עד שיהא ס' בחלב שהעמיד בקיבה האסורה. יש לפרש כדי קליפת הקיבה ועט"ז סק"י. בסי' פ"ז בש"ך סק"ל מ"מ הכא דלא נאסר אלא במליח וכבוש חשוב כמבושל מדרבנן. ובאמת גם באיסור דרבנן אמרינן דבר המעמיד לא בטיל או לטעמי' עביד' וצ"ל כוונת הש"ך כיון שנאסר ע"י מליחה וכבוש בב"ח ממש שיאסר במשהו משא"כ בשאר איסורים דרבנן כגון תבלין של תרומה